(א) ובפני נחתם – עבה״ט ומ״ש אבל הרדב״ז כ׳ דאפי׳ יאמר אני כתבתיו כו׳ ומלשון זה משמע שגם הרדב״ז מסכים דאם הסופר הוא השליח צ״ל אני כתבתיו רק דסובר דאין בזה שינוי מתקנת חכמים. אך באמת לא העתיק יפה דבתשו׳ הרדב״ז ח״א סי׳ שנ״ט מבואר להדיא דגם הסופר אומר בפני נכתב (ויובא קצת לשונו לקמן סי״ו ס״ק ל׳) וכ״כ עוד שם בס״ס ת״ו אלא דשם כתב דאפילו אם יארע שיאמר אני כתבתיו ובפני נחתם כשר לכתחל׳ דבשלמא בחתימה יהא דאומר אני הוא עד שני שייך טעמא דרב אשי או כולו בקיום שטרות או כולו בתקנת חכמים אבל בכתיבה לא שייך כיון דמה דצריך לומר כלל בפני נכתב הוא רק משום דאתי לאחלופי כו׳ ומה לי שיאמר בפני נכתב ומה לי שיאמר אני כתבתי כיון שהצריכוהו להזכיר הכתיבה לא אתי לאחלופי כו׳ אבל לעיקר הדין דעתו שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם בסדר שתקנו חכמים בכל השלוחים ואין בזה משום מחזי כשקרא כיון דקושטא הוא שבפניו נכתב ע״ש. אמנם בעיקר דבר זה שכ׳ הרדב״ז דמותר למנות לכתחילה לסופר שיהי׳ שליח. כתבתי בזה לעיל סי׳ ק״כ ס״ק נ״א דבסדר הגט של מהר״י מרגליות כתב בהדיא דאין לעשו׳ הסופר לשליח והגאון מהר״ד אופנהיים בתשובה חולק על מהר״י מרגליות בזה ומכ״ש במקום עיגון ואא״ז בתשו׳ פמ״א ח״ב סי׳ ס״ט חולק על מהרד״א ומסכים עם מהר״י מרגליות ואפי׳ במקום עיגון ובס׳ ישועות יעקב מסכים לדעת מהרד״א במקום עיגון ע״ש באורך:

(ב) וערער אין משגיחין בו – עב״ש רס״ק ב׳ ועיין בתשו׳ נו״ב סי׳ פ״ה בד״ה ובזה נראה:

(ג) לפיכך אף הנשים – עיין בס׳ גט מקושר בס״ג שלישי אות כ״ה שכ׳ דמשמע ודאי דגם בהא שליח עושה שליח כמו בעלמא ומזה מוכח דשליח ראשון אינו יכול לבטל שליח שני כו׳ ע״ש עמ״ש לעיל סי׳ קמ״א ס״ק מ״ב:

(ד) ובזמן הזה – עיין בתשו׳ הרדב״ז ח״א סי׳ ת״ו שנשאל בראובן שגירש אשתו ועשה את הסופר שליח להוליך הגט לאשתו והולכים עמו גם העדים החתומים על הגט לביתה אם צריך השליח לומר בפ״נ ובפ״נ כיון שהוא הכותב ובפני העדים בעצמם מגרש אותה או דילמא תקנת חכמים היא ואין לשנות בה כלום. והשיב בעיקר הדין אם משכונה לשכונה צריך לומר בפ״נ ובפ״נ איכא פלוגתא דהתוס׳ כתבו בשם ר״ת דהשתא בזה״ז כו׳ וכ״כ הרשב״א והסמ״ג אבל מדברי הרי״ף ז״ל שלא כתב הא דרבא דמשכונה לשכונ׳ נראה שהוא סובר דדוקא ממקום למקום וכך הם דברי הרמב״ם ז״ל וכן העיד עליו המגיד הילכך כיון שעיקר הדין הוא מחלוקת הבו דלא לוסיף עלה ודוקא היכא שהשליח הוא שמוליך הגט שלא בפני עדים צריך לומר בפ״נ ובפ״נ לחוש לדברי ר״ת והנמשכים אחריו אבל היכא דהוי כעין נ״ד אין צריך כלל. וגדולה מזו אני אומר דאפי׳ ר״ת מודה בהא כיון שהעדים בעצמם מצויים וחתמוהו לפני ב״ד וכ״ש בזמן שהיא מתגרשת בפני עדי הגט הדבר ברור דלכ״ע אצ״ל בפ״נ ובפ״נ וליכא למימר דכיון שתיקנו שיאמר השליח בפ״נ ובפ״נ אין לנו לבטל תקנתם אפי׳ במקום דלא צריך ז״א דהא לא הית׳ התקנה סתמית אלא לפי שאין עדים מצויין לקיימו וכיון דתלי טעמא בהכי היכא דליכא למיחש אין צריך כו׳ עוד אני אומר שאם חתימת עדי הגט ניכרת לאותם שהיא מתגרשת בפניהם אין השליח צריך לומר בפ״נ כו׳ שהרי הם הם עדי הקיום והם הם עדי הגירושין כללא דמלתא שאם אין עדי הגט עומדים לפנינו ואין אנו מכירין חתימתם וצריך אחרים שיכירו חתימתן צריך השליח לומר בפני כו׳ אפי׳ באותה שכונה לחוש לר״ת וסייעתו ואם לא אמר נוטלו הימנה וחוזר ונותנו לה ואומר בפני כו׳ ואם הלך השליח או שמת תנשא לכתחלה ואם יבא הבעל ויערער יתקיים הגט בחותמיו ואם לא יתקיים תצא. אבל אם עידי הגט לפנינו או שהם מצויין בעיר בשעת הגירושין או שמכירין ב״ד חתימתן וכ״ש אם מגרשה בפני עידי הגט כנ״ד אין השליח צריך לומר בפ״נ כו׳ כיון שהוא משכונ׳ לשכונ׳ ואין להחמיר ולומר כי יש לחוש שמא יאמרו שזה מעכב ואם יארע שלא יאמר ימצאו מעגנין את האשה שלא כדין הלכך רואה אני שלא לאומרו כיון שאין בו צורך עכ״ד ע״ש וע׳ לקמן סעי׳ י״ב וסי״ח:

(ה) ויש חולקים – עב״ש לעיל סי׳ קמ״א ס״ק מ״ד לחומרא בעלמא אמרו הריב״ש ועיין בתשו׳ נו״ב תניינא סי׳ קכ״ח שכ׳ עליו דיפה כתב וכן מוכח בריב״ש שם ולדעתי לא החמיר הריב״ש אלא מטעם כיון שלא אמר בפ״נ ובפ״נ לא עשה כתיקון חכמים אבל בנ״ד (בעובדא דידי׳) שהשליח אמר בפ״נ ובפ״נ אלא שאנו מסופקים אם דבורן מהני ועכ״פ הוא לא עבר על תקנת חכמים מודה הריב״ש שקיום הרשאה מהני עכ״ד ע״ש ועיין בתשו׳ מהרי״מ מבריסק ע״ש סי׳ ל״ג מ״ש בזה.

(ו) דהרשאה לא מקרי קיו׳ – עיין בתשו׳ נו״ב תניינא ס״ס קכ״ח שכ׳ דמ״ש הגאון השואל (ה״ה מהר״מ ברבי ז״ל) דלאחר נתינה לא מהני להתקיים הגט בחותמיו כי דודאי עשו כמנהג בנל ב״ד לקרוע הגט אחר נתינה קרע ב״ד בכל הצדדין ואין קוראין מתוך הקרע ואין זה קיום העולם עכ״ל דברי שגגה הם ומה בכך שנקרע הגט אפי׳ נקרע חתימת העדים לשני קרעים ממש בכל אורך החתימה עד שנחלקו כל האותיות לשתים אפ״ה אם מתקרבין יחד והעדים מכירים כו׳ ובפרט לפי מנהגינו לחתוך בסכין בכל ארבע זויות חתך אחד באלכסון אינו מגיע כל החתך בחתימת העדים רק באות אחד או שתים וא״כ יכולים להכיר שאר החתימה שהרי כ׳ הש״ך בסי׳ מ״ו שא״צ להכיר כל אות רק רוב החתימה ע״ש:

(ז) לקיים הגט – עבה״ט מ״ש בשם ט״ז וב״ש אשה שנתגרשה צריכה כתב מב״ד שנתגרשה כו׳ ובב״ש מסיים בה ול״ד לקיום שטרות ר״ל בח״מ סי׳ מ״ו ס״ד בהגה שנהגו שהרב התופס ישיבה כו׳) דכאן מוציא אותה מחזקתה לכן צריכה היא מעשה ב״ד כו׳. והנה זה פשוט דדוקא במקום שהיא מוחזקת בא״א וכמבואר מלשונם שכתבו דכאן מוציא אותה מחזקתה. אבל במקום שאין יודעין שהיתה א״א גם היא עצמה נאמנת לומר גרושה אני כדלקמן סי׳ קנ״ב ס״ו והכתב ראיה אינו רק לרווחא דמלתא פשיטא דמהני אפי׳ עד א׳ בכתב עמ״ש בסי׳ קנ״ב סק״ו. ומ״ש ואין הרב נאמן להעיד ע״ז יחידי. מ״ש ביחידי ל״ד הוא וה״ה הרב עם עוד אחד לא מהני וכמו שאסיים דצריכה מעשה ב״ד. והטעם דאין מועיל שנים הוא פשוט ומבואר לעיל סי׳ מ״ב בב״ש סקט״ו דהוי מפי כתבם (וכן מבואר להדיא בט״ז עצמו סק״ד דאפי׳ שנים צריך דוקא שיעידו בב״ד ע״ז ולא מתוך כתבם ע״ש) ולפ״ז אם מפורש בהכתב ראיה שנכתב מדעת המגרש והמתגרשת דאז דין שטר עליו שפיר מועיל שנים כמבואר מדברי הב״ש שם ועמ״ש בפ״ח שם. ואפשר דאם הרב ועוד דיין א׳ חתומים עליו סגי אף אם אין מפורש שנכתב מדעת שניהם דהא בב״י ובב״ש שם כתבו בשם הרשב״א דלא אמרינן בזה חזקה אין עדים חותמין אלא בריצוי הצדדים דאנן סהדי דאין העדים בקיאים בזה (ע׳ בח״מ סי׳ ל״ט סי״א) וא״כ גבי שני דיינים ל״ש זה וכן מצאתי ברדב״ז ח״ב סי׳ תשס״ה גבי שטר קדושין שנכתב ע״י סופרי העיר אמרינן חזקה דבקיאי בזה ולא חתמו אלא מדעת ע״ש וכ״ש כאן בנכתב ע״י דיינים וצ״ע ועיין בתשו׳ הרדב״ז ח״א סימן קס״ח שכתב וז״ל שאלת ממני על אשה מקנדיא שהיתה בחזקת שהיא מגורשת אלא שאין שם עדים שראו הגירושין ואין בידה גט כי אבד ואני עכבתי אותה מלינשא עד שנשלח לקנדיא וכתבו משם בזה״ל דאינו להגיד ולהודיע לכ״ת בתו״ע גמורה איך הבחורה הזאת היא מגורשת עד נתגרשה בב״ד שלנו והרי היא מותרת לכל אדם כו׳ (ושנים היו החתומים כן מבואר מל׳ התשובה להלן שיובא מיד) ואתה כתבת כי עדיין היא באיסור משום דבעינן מפיהם ולא מפי כתבם ובאנו לפלוגתא דרבוותא. תשובה אין כאן מחלוקת ואשה זו מותרת לינשא דמעשה ב״ד הוא זה מה שכתבו מקנדיא שהרי אמרו נתגרשה בב״ד שלנו והרי היא מותרת לכל אדם ואין זה לשון עדות (ע׳ בח״מ סי׳ מ״ו סכ״ט ובש״ך שם ס״ק ע״א) ועוד כי יהודא חן הוא רב שבעיר ומשה קזני הוא חכם וזקן והם הם הב״ד שנתגרשה בפניהם ואע״פ שכתוב בתורת עדות גמורה לאו דוקא אלא לחזק הדבר כתבו כן ואע״ג דלא כתוב בה במותב תלתא סתמא דמלתא הכי הוי (אפשר שהוצרך לזה לפי שהכתב מקנדיא לא נכתב מיד אחר הגירושין לראיה רק תשובה לשואל ובודאי לא נכתב מדעת הצדדים עמ״ש לעיל) ולא חששו לכתוב לפי שסמכו עצמם על סוף הלשון וחתמו תרי מגו תלתא ואין בכ״ז דבר לעכב כדי לעגן האשה כו׳ וגדולה מזו אני אומר שאפי׳ היה עדות ממש כאשר חשבת יש להתירה לסמוך על האומרים דעדות כזו כשרה שכיון שבאה בחזקת גרושה אלא שאבד גיטה גלוי מלתא בעלמא הוא וסגי בעדות כזה אע״פ שהוא מפי כתבם ותו דבמלתא דעביד לגלוי לא משקרי. ואי משום דלא הזכירו שם המגרש כיון שאמרו שהיא מותרת לכל אדם ליכא למיחש למידי עכ״ל: וע׳ בתשו׳ מנחת עני סי׳ נ״ה שכ׳ לרב אחד וז״ל בנדון מעשה ב״ד אשר חשש לדברי הט״ז כו׳ נראה ברור דדברי הט״ז אינם אמורים רק בריחוק מקום שלא נתפרסם הגירושין ולא נתחזקה בגרושה אבל במקום קרוב כו׳ ועוד נראה דהא דאין אשה נאמנת לומר גרשני בעלי שלא בפניו היינו דוקא באומרת גרשני סתם משום דל״ש בזה חזקה דאין אשה מעיזה כו׳ אבל באומרת גרשני בעלי בפני ב״ד פלוני ועדים פלוני והוא במקום קרוב ודאי דנאמנת מטעם מלתא דעל״ג כו׳ דחזקה זו אלים טובא ואפי׳ במידי דאורייתא סמכינן עלה כמבואר בר״ה דף כ״ב ובבכורות דף ל״ו כו׳ ומכ״ש בנ״ד שהבעל במקום קרוב דודאי לא ישתוק אין לחוש כלל להצריך מעשה ב״ד כו׳ ע״ש עוד. והנה החילוק הראשון שכתב דהיכא דנתחזקה בגרושה א״צ עדים לענ״ד הוא פשוט וברור וכן מבואר מדברי הרדב״ז שיובא לקמן סי׳ קנ״ב ס״ח סקי״ד ואמנם צריך שיהיה חזקה ברורה לא קול בעלמא כמבואר ברדב״ז שם. ומזה הטעם מעשים בכל יום באשה עירנית שמתגרשת אין נותנים לה מעשה ב״ד אף שכמה פעמים נמשך זמן רב קודם שתנשא ואז אין עדים שהיא גרושה והיינו כיון דהאידנא אין מגרשין בצנעה ורגילין ליתן הגט במנין עשרה כמ״ש בש״ע ס״ס קל״ג ובסדר הגט סעיף ע״ז ממילא תתחזק בגרושה. אלא דאם רוצה ללכת למקו״א אז נותנין לה מעשה ב״ד. אך החילוק השני שכ׳ דדוקא באומרת נתגרשתי סתם אבל באומרת בפני ב״ד פלוני צ״ע טובא דמדברי הרשב״ץ שהובא בש״ע לקמן ס״ס קנ״ב לא נראה כן דהא כיון שיש בידה מעשה ב״ד בודאי כתוב בתוכו באיזו מקום נתגרשה ומסתמא גם היא אומרת כן ואפ״ה בעינן דוקא שיוכרו החתימות ולא מפליג שם בין אם הוא מקום רחוק או קרוב וכן מבואר מדברי הרדב״ז שהובא למעלה דאף שאמרה שנתגרשה בקנדיא לא סמך עליה ושלח לקנדיא (ועב״ש לעיל סי׳ י״ו סק״ד ודוק). גם צ״ע מהא דאי׳ ביו״ד סימן רס״ח ס״ט גבי גר בימים הראשונים שאמר נתגיירתי בב״ד פלוני דפסקינן דאינו נאמן. מיהו בזה אפ״ל כיון דחיישי׳ שמא הוא משקר ועדיין עכו״ם הוא לא שייך האי סברא דהוא אינו חושש אם יתבדה קצת דומה לזה משני הש״ס שם ביבמות מ״ז בהא דאינו נאמן על הבנים משום לדבריך ע״ג אתה כו׳ אך מדברי הרא״ש שם בהא דאמרי עדים שמענו בב״ד של פלוני כו׳ ודאי קשה על סברא הנ״ל ועיין בתשו׳ נו״ב סי׳ כ״ז ובתשו׳ שיבת ציון סי׳ ל״ח ובט״ז יו״ד סי׳ קמ״ט ס״ק י״ח ובפר״ח שם והדברים ארוכים ואכמ״ל: שוב ראיתי בתשו׳ בית דוד סימן כ״ב שנשאל ג״כ בענין זה אם לסמוך על כתב ראיה שמביאה האשה שנתגרשה וחתום בו רק הרב המסדר לחוד. והזכיר שם דברי הט״ז הנ״ל דאפילו ב׳ עדים לא מהני משום דהוה מפי כתבם וכתב דאין להקשות על דבריו מהא דמהני ח״י ב׳ עדים בחליצה כמבואר ברי״ף ורמב״ם דכל שנים שראו החליצה יכולים לכתוב לה שטר שחלצה כו׳ דשאני חליצה דאינה יכולה לברר שחלצה כ״א בעדים ולכך תיקנו חכמי הש״ס שיתנו לה שטר לראיה וכדאמרינן אתקין רב יהודא בגיטא דחליצה ולכן דין שטר יש לו כו׳ ואח״ז כתב לצדד להתיר בנדון השאלה שלא היה כאן עדים שהיתה א״א כי הט״ז לא מיירי אלא באשה שנתגרשה במקו״א וחוזרת לעירה במקום שיודעין שהיתה א״א כמו שמבואר להדיא בדבריו אבל במקום שאין יודעין כו׳ (וכמו שכתבתי גם אני לעיל רס״ק זה) ושוב דחה זה כיון דבמדינתינו הנשואות מכוסות ראשיהן וא״כ סתם אשה הבאה לפנינו כדרך הנשואות היה כאנן סהדי שהיתה א״א ותו לא מהימנא לומר גרושה אני וצריכה מעשה בית דין והאריך בזה (עמ״ש בסי׳ קנ״ב סק״ו דאין זה ברור) ובסוף כתב דמ״מ ראה מכמה רבנן קשישאי דלא קפדי בזה וסומכים על היתר עדות הרב המסדר לחוד. וחתר למצוא טעם לדבריהם משום דהאידנא שכיחי שיירות ושכיחי פאסטין ועי״ז בידינו לברר אמיתתו בכל עת ודמיא לגלוי מלתא בעלמא דפרק החולץ גבי עדות אחוה דמיתנא דמועיל אפי׳ אשה וקרוב וממילא דסגי גם בעד א׳ בכתב כו׳ ע״ש באורך: ולע״ד גם על היתר זה קשה לסמוך היכא שיחזקה בא״א. חדא דא״כ נתת דבריך לשיעורין והרי גם בענין בפ״נ משכונה לשכונה שכתב התוספת ריש גיטין דהאידנא כ״ע ניידי כבני מחוזא והובא לעיל ס״א בהגה לא מצינו מי שהיקל בזה בזה״ז לומר דהאידנא אשתני דינא ועוד בגוף הדבר שכ׳ שם שהמציא לחלק בין מלתא דעל״ג דאמרי׳ בש״ס גבי עד אחד שמת בעלה ובין גלוי מלתא בעלמא דפ׳ החולץ דמלתא דעל״ג הוא שאין בידינו לברר רק אפשר שיברר וגלוי מלתא הוא שבידינו לברר אמיתתו בכל עת כו׳ הנה חילוק זה בעינו קדמוהו הריב״ש סי׳ קנ״ה והועתק דבריו בס׳ מה״צ סי׳ י״ז בפתיחה אות ו׳ (וכנראה שגם התוספת בבכורות ל״ו ע״ב ד״ה והלכתא כיוונו לחילוק זה) וגם התשב״ץ ח״א סי׳ פ״ג כתב לחלק בזה (אלא שמחולק עם הריב״ש בדעת הרמב״ם שלדעת התשב״ץ ס״ל להרמב״ם גם במלתא דעל״ג נאמן עד א׳ כשר מה״ת עש״ה) וכפי המבואר מדברי הרשב״ץ שם הנה בביאור מלתא דעל״ג דבריו אחדים ושפה אחת עם הריב״ש ותשו׳ ב״ד הנ״ל. אך בעי׳ גלוי מלתא בעלמא הוא ז״ל מוסיף בה דברים שכ׳ דגלוי מלתא בעלמא היא שגם בלא אמירת זה העד הדבר קרוב לנו להיות נודע כמו שהעיד זה אלא שהוא מכוסה ונעלם קצת כמו בהא דפ׳ החולץ שכשבאין לפנינו איש ואשה לחליצה בודאי דעתינו סומכת שיבם ויבמה הן כאילו הענין נודע אלינו כו׳ וכן נמי בהא דפ״ב דכתובות זכור הייתי באשה פ׳ שיצתה בהינומא ואמרי׳ מ״ט כיון דרוב נשים בתולות נשואות גלוי מלתא בעלמא הוא כו׳ עש״ב. וכיוצא בזה כ׳ המרדכי בפ׳ מ״ח. והובא בב״י לקמן סימן קס״ט בהא דאין סומכין במנין השנים ע״פ קרובים שכ׳ דאין להביא ראיה מדאשתמודעינהו דפ׳ החולץ דהתם גלוי מלתא בעלמא הוא דבלא״ה תופסים אותו בחזקת אחיו מן האב כו׳ ע״ש (ומה דהב״ש סי׳ קנ״ז סק״ב כ׳ על המרדכי דל״מ כן מדברי שאר פוסקי׳ היינו דלא בעי׳ חזקה גמורה). ולפ״ז בנ״ד כיון דבלא הכתב ראיה אין דעתינו סומנת כלל שנתגרשה ואדרבה אנו תופסים שהיא בחזקת א״א לא שייך לו׳ דהוא גלוי מלתא בעלמא: וכ״ש לפ״ד הרי״ף והרא״ש בפ׳ החולץ שפי׳ גלוי מלתא בעלמא היא משום דלאו מלתא דאיסורא ולא אממונא מפסדי אלא מלתא בעלמא היא דמגלו דהדין הוא גברא פלן והא נהי איתתא פלניתא כו׳ וכמו שהובא בב״י סי׳ קס״ט ובפי׳ סדר חליצה בהאות ל״ח. א״כ פשיטא דבנ״ד שמביאה האשה כתב ראיה שנתגרשה בח״י הרב המסדר ודאי דאמלתא דאיסורא מסהיד ול״ש לומר גלוי מלתא בעלמא היא. וכוונת הרי״ף והרא״ש הנ״ל במ״ש אלא מלתא בעלמא הוא דמגלו כו׳ נראה שהוא על דרך שכתב הרמב״ם פט״ז מה׳ סנהדרין א״צ ב׳ עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו יוחזק בעד א׳ כיצד אמר עד אחד חלב כליות הוא זה כו׳ ואנל ה״ז לוקה כו׳ ועיין במל״מ פ״ג מה׳ שגגות דין ב׳ שכ׳ שדין זה נלמד מהירוש׳ פ׳ שני נזירין (וע׳ בתוס׳ חולין צ״ו ד״ה פלניא וזה מדוייק בלשון הרי״ף שם שמסיים וכיון דמודעי ליה הכי הרי אתחזק גביה דההוא סהדא כו׳ הילכך שרי ליה לסהדא למסמך אפומייהו ולמסהד עלויה דההוא גברא או עילוה דהך איתתא בין לענין איסורא כו׳ ומלשון זה הוציא הריב״ש סי׳ קפ״ב הובא בב״י ר״ס קנ״ז שאין אשה וקרוב נאמנין כשמעידין כן בשעת מעשה אלא שאם אמרו כן קודם מעשה שאין מעידין לא על ממון ולא על איסור הוחזק על פיהם ע״ש. והגם דהב״י כתב עליו דאין נראה כן מדברי הפוסקים כו׳ היינו משום דס״ל דענין זה אף בשעת מעשה הוי כמו קודם מעשה. אבל הא ודאי דאילו אתרמי שחלצה ממי שאין מכירין כאות׳ שכתב הא״ז הובא בפי׳ סדר חליצה אות ל״ה בהגה דבשעת הדחק יחלוצו אע״פ שאין מכירין ואח״כ תחזור אחר עדים המכירין. ועתה אחר החליצה באין אשה וקרוב להעיד שהן מכירין. פשיטא דגם הב״י מודה דאין נאמנים דעתה מעידין להתירה. וכמו שסיים שם ואח״כ תחזור אחר עדים. ומעתה בנ״ד שהכתב ראיה הוא אחר מעשה הגירושין וח״י הרב המסדר הוא להתיר האשה לעלמא פשיטא דאין זה ענין לגלוי מלתא בעלמא (והן עתה עיינתי שנית בספר הנ״ל וראיתי שהרב הגאון המחבר נ״י הרגיש בעצמו וכ׳ וז״ל ואף שלדברי הרי״ף ביבמות שפי׳ להך אשתמודעינהו אינו ענין לנ״ד מ״מ כדאי הוא הרמב״ם והריב״ש כו׳ עכ״ל ואין דבריו מובנים אצלי) ועמ״ש לקמן ס״ס קנ״ד בסה״ג ס״ד בשם תשו׳ חתם סופר ובשם גט מקושר מבואר ג״כ שדעתם דאפילו האידנא צריך לעיכובא מעשה ב״ד ע״ש. ע״כ לע״ד אין לסמוך על שום קולא בזה ואין לנו לזוז מדברי הש״ע והאחרונים דבעינן מעשה ב״ד של שלשה ובעינן אם צריך להכיר החתימות יבואר בע״ה לקמן ס״ס קנ״ב:

(ח) דהרב הנוטל שכר – ע׳ לקמן ס״ס קנ״ד בסה״ג ס״ד ועיין בתשו׳ נו״ב תניינא סי׳ ק״ד ודו״ק:

(ט) יותר מתכ״ד – עב״י שהביא דברי התוס׳ דלאחר כ״ד מספקא לר״י אי מהני כל זמן שעסוקים באותו ענין או לא וקודם נתינה מספקא לר״י נמי אי מהני ודברי התוס׳ כתבו הרא״ש והרשב״א והר״ן והמרדכי בריש גיטין והגהות כו׳. ועיין בתשו׳ הרדב״ז ח״א סימן תק״ה ודעתו להקל בזה וז״ל השאלה שם בשליח המביא גט ממ״ה שצריך שיאמר בפ״נ ובפ״נ אם הקדים דיבור לנתינה או אחרו מאי והשיב כבר ידעת כי תכ״ד כדיבור דמי כו׳ ואם הי׳ אחר כ״ד ועדיין היו עסוקים באותו ענין נסתפק הרא״ש ור״י ז״ל בתוספותיו פרק הזהב (בהרא״ש שלפנינו לא נמצא דבר מזה בפ׳ הזהב. אך מבואר בהקדמת הפמ״ג ליו״ד בכללי הוראות או״ה אשר לבד ס׳ הרא״ש שבידינו הנקרא פסקים חיבר עוד ספר ונקרא בשם תוספות הרא״ש. מסתמא כתוב שם) אבל בתוס׳ שלנו כתבו דא״צ עוד כיון שהיו עסוקים באותו ענין והכי מסתבר כי היכא דאמרי׳ לענין קדושין ולכמה דברים והה״נ אם הקדים הדיבור והיו עסוק בענין שאמר לה בעליך שלחני לגרש אותך בגט זה ובפ״נ ונתנו לה אפי׳ אחר כ״ד כיון שלא הפסיק הענין סגי בהכי אבל אם הפסיק ונתנו לה צריך לחזור לקחתו כו׳ עכ״ל. והנה מ״ש אבל בתוס׳ שלנו כתבו דא״צ עוד. לא ידעתי מדוע העלים עיניו מדברי התוס׳ שלנו פ״ק דגיטין דף ה׳ ע״ב בד״ה יטלנו דשם כתוב בהדיא שהעלו הדבר בספק והגם דבתוס׳ פ׳ הזהב נ״ה ע״ב בד״ה יטלנו משמע מדבריהם דמהני כל זמן שעסוקים באותו ענין מ״מ נראה שדבריהם בגיטין עיקר יותר חדא דבפ׳ הזהב לא כתבו כן רק לתרץ הקושיא משא״כ בגיטין שכתבו כן לדינא ועוד דבגיטין דשם עיקרא דמלתא בודאי דקדקו יותר (וכיוצא בזה בב״י לעיל סי׳ קל״ד במה שתמה על הרמב״ם שכ׳ דגט המעושה כדין בכותים פסול הוא ולא בטל וסמך על הא דפ׳ חזקת והקשה דאמאי דאיתמר בדוכתי אית לן למיסמך טפי ע״ש. וע׳ בה״ט בא״ח סי׳ קס״ז סק״ט בשם מהר״ם חאגיז ז״ל) ובפרט דכל הני רבוותא שהזכיר הב״י העתיקו רק דברי התוס׳ בגיטין הנ״ל. ע״כ לע״ד קשה לסמוך בזה על הרדב״ז ז״ל ולהקל נגד כל הני רבוותא. מיהו בזמנינו שכל שליח יש בידו הרשאה אף שכתב הרמ״א לעיל ס״א בהגה דיש חולקים דהרשאה לא מקרי קיום כבר כתבתי שם בשם הב״ש ותשובת נו״ב דהוא חומרא בעלמא אם כן בנד״ז שאמר בפ״כ רק שהי׳ אחר כ״ד אפשר להקל. עמ״ש לקמן ס״ק י״ב:

(י) אף על פי שיוכל לכתוב – עב״ש שכתב היינו דוקא באלם דא״י לדבר אז לא מהני כתיבה משא״כ כשיכול לדבר כו׳ עד ולא כש״ך שם. גם בספר קרבן נתנאל פ״ק דגיטין אות ל״ז תמה בזה על הש״ך ע״ש ועמ״ש בפ״ת לח״מ שם סי׳ מ״ו ס״ז בד״ה מתוך כתבם. וע׳ בס׳ בית מאיר כאן:

(יא) ומת הבעל – כ׳ בס׳ תו״ג ואם לא מת הבעל רק שאומר שמבטל השליחות בכדי שלא יהא נאמן כשיחזור ויטול ממנה יש לעיין כי אפשר לומר דדוקא כשמת שנתבטל השליחות ממילא משא״כ כשמבטל הבעל כיון דביטול הוא מטעם דאתי דבור ומבטל דבור כמבואר בר״פ השולח וכתבו שם התוס׳ דכל זמן שלא ניתן הגט חשיב דיבור ומצי מבטל וא״כ הכא שכבר ניתן הגט וחשיב דיבור שיש בו מעשה שוב לא אתי דיבור ומבטל דבור שיש בו מעשה ומכ״ש כשהבעל מודה שאינו מזוייף רק שטוען פקדון במיגו דמזוייף דודאי הוא דיבור שיש לו מעשה ולא אתי דיבור ומבטל מעשה וצ״ע עכ״ל:

(יב) ואין לו תקנה – עיין בתשובת הרדב״ז ח״ב סי׳ תשמ״ב שכ׳ על שליח שהביא גט ממדה״י ונתנו לה ולא אמר בפ״נ ובפ״נ ואיננו כי הלך לו וא״א לחזור וליתנו לה ולא נתקיים בחותמיו מה תקנה יש לו. תשובה כבר נהגו בכל ישראל שהמביא גט יש בידו שטר שליחות שעשאו הבעל ואם זה השליח הביא בידו שטר שליחות הגט כשר ואפי׳ לכתחילה לא הי׳ צריך לומר בפ״נ ובפ״נ אלא כדי שלא לחלוק כו׳ אך בתנאי שיהי׳ שטר השליחות מקויים או שאפשר לקיימו אבל אם א״א לקיים לא הגט ולא שטר השליחות הגט פסול ע״ש וע״ל ס״א בהגה ומ״ש שם סק״ה:

(יג) יעשנו בפני ב״ד – כתב בהגהת יד אפרים ואם לא נתמנה בב״ד יחזיר הגט לשליח שמינה אותו ויחזור למוסרו לו ולמנותו בפני ב״ד כדי שיוכל לומר שליח ב״ד אני כ״כ הריב״ש סי׳ שי״ח ועב״ש לקמן ס״ק כ״ה:

(יד) ואפי׳ לא אמר כלום – עיין בתשו׳ מהר״ם אלשקר סי׳ ז׳:

(טו) במקום עיגון – עבה״ט שכ׳ אע״ג דכתב בס״א כו׳ ועיין בתשו׳ מהרי״מ מבריסק סי׳ ל״ג שכ׳ לבאר זה בטו״ט ע״ש:

(טז) או שהוא הי׳ עמהם – כתב בס׳ ב״מ וז״ל לשון זה מורה שהשליח האחרון נמי מצטרף. וריש הסעיף מבואר שהמביאו מצטרף. וא״כ אם השליח שני נתמנה בפני המביאו יוכל כל הענין להעשות בפני אחד ושני השלוחים והם ב״ד לקבל אמירת בפ״נ והכי יאמר ע״פ זה שליח ב״ד אני. אבל בתשו׳ מהרח״ש סי׳ ג׳ דקדק מל׳ הריב״ש דהשליח השני אינו מצטרף כו׳ והטעם י״ל דהאחרון שאומר שליח ב״ד אני משמע שנתמנה מב״ד מבלעדו ואיך יצטרף משא״כ המגיד בפני ב״ד אף כי ע״י צירופו הוא דהוה ב״ד אין סתירה בלשונו. לכן שיצטרף האחרון צ״ע עכ״ל. וע׳ בהגהת יד אפרים:

(יז) חוששין להם – עיין בתשובת ברית אברהם ר״ס ק״ו שכ׳ דאף דמדברי הרמ״א אין הכרע רק לחוש על דיינים המסדרים כתיבת הגט דנפישי מילי משא״כ על דיינים המסדרים הנתינה ואינו מקום כתיבת גיטין מ״מ מדברי תשובת הרא״ש שהובא בב״י סימן ק״כ מבואר החשש על עידי הנתינה שהיו הדיוטות יע״ש. וע״ש עוד בס״ס ק״ד שהביא בשם תשו׳ פני יהושע ס״ס ב׳ שכ׳ דדוקא אם הטעות במידי דשכיח אבל בטעה במידי דלא שכיח לא הוי א״י בטיב גיטין והוכיח כן מסוגיא דקדושין דף ו׳ והעלה דאין להרהר בכיוצא בזה יע״ש. ועמ״ש לעיל סי׳ קמ״א ס״ל ס״ק כ״ח:

(יח) וי״א דלא מהני כו׳ – עיין בהגהת יד אפרים שתמה על זה וגם על הב״ש ס״ק ט״ו ע״ש. גם בס׳ בית מאיר תמה בזה והניח דין זה בצ״ע ע״ש:

(יט) בשני עיניו – עבה״ט שכ׳ בשם מהרח״ש אם הם שנים שלוחים אפילו ב׳ סומים להעיד כשרים. ואיני מבין זה דהא לקמן סי״א מבואר עשה הבעל שנים שלוחים כו׳ והוא שהיו כשרים להעיד כו׳ וא״כ דהם סומים והם פסולים להעיד כמבואר בח״מ סי׳ ל״ה סי״ב מה מהני מה שהם שנים. והא דפתוח ונסתמא מהני מה שאומר בפ״נ ובפ״נ מבואר בב״ש ס״ק י״ז משום דלעדות זה אפילו אשה וקרוב כשרים משא״כ בסומא מעיקרא שא״י לומר ורק בעינן להכשירם מצד שהם שנים דשנים שהביאו גט א״צ לומר בפ״נ בעינן עדות גמורה וצ״ע. שוב מצאתי בס׳ גט מקושר בס״ג שני אות ו׳ שכ׳ בפשיטות דאפילו שני סומים פסולים להביא הגט אף דשני׳ שהביאו גט א״צ לומר בפ״נ היינו משום שהם עדים וכאילו אמרו בפנינו גירשה אבל סומים דפסולים להעיד לא מהני וכן אם היו פתוחים ונסממו מ״מ צרכי׳ לומר בפ״נ כיון דאין לו דין עדות דבעינן תחילתו וסופו בכשרות וכן בהך דינא דסי׳ קמ״א סל״ד כו׳ (הבאתיו שם ס״ק ל״ג) וזה ברור עכ״ד ע״ש:

(כ) בטביעת קול – עב״ש שהקשה לפמ״ש המגיד דבזה״ז אין שום אדם נאמן בטב״ע למה כאן מהני טביעות קול כתב ואפשר כיון דידוע לנו דזאת אשת המשלח כו׳ ולפ״ז אם א״י לנו שזו אשת המשלח לא סמכינן על הסומא כו׳ ועיין בס׳ קרבן נתנאל פ״ב דגיטין אות ע״ד שכתב ליישב קושיית הב״ש הנ״ל וגם בס׳ גט מקושר בס״ג שני אות ו׳ כתב לתרץ הקושיא הנ״ל ע״ש. ולפי דבריהם אף שאין אנו יודעין שזו אשת המשלח סמכינן על הסומא שאומר שמכיר בט״ק. גם בספר בית מאיר כתב על דינו של הב״ש הנ״ל דאינו מוכרח ע״ש:

(כא) ואם אינו מכירה כו׳ – עיין בספר גט מקושר בס״ג שני אות ו׳ שכתב בזה. אמת שכ״כ גם כן בטור אבל לפע״ד נראה שאין כן דעת הרי״ף והרמב״ם והרא״ש שלא הביאו כלל הך דרב יוסף כו׳ והאריך בזה ומסיים ולכן לפע״ד במקום עיגון יש לסמוך בהך מלתא על הרי״ף והרמב״ם והרא״ש וסגי במכיר טביעות קלא של העדים ע״ש:

(כב) אינו מכירה – כ׳ בס׳ תו״ג נראה דא״י לעשות שליח אחר המכיר׳ כיון דהוא אינו יכול לגרשה הוי כשליח שלא ניתן לגירושין ועוד נראה דאפי׳ בפני ב״ד אינו יכול ליתן דיש לחוש שלא יטעוהו בני אדם דיאמרו שהם ב״ד אף שאינם ב״ד מחמת שהוא סומא עכ״ל:

(כג) שאינן קרובים – עבה״ט בשם ב״ש דבדיעבד כו׳ ועיין בס׳ גט מקושר בסג״ש אות כ״ה שדעתו להקל אפילו לכתחילה במקום עיגון ע״ש ועמ״ש לעיל סי׳ קמ״א ס״ו ס״ק ט״ל:

(כד) באפי הנהו סהדי גופייהו – עב״ש ס״ק כ״א ועיין בס׳ גט מקושר בס״ק שני אות ו׳ באריכות:

(כה) הרי את שלוחי׳ להולכה – עב״ש ס״ק כ״ג שכתב ואם אמר הרי את ש״ה עד לשם ושם הוי את ש״ק לא הוי גט כלל כו׳ ועיין בס׳ בית מאיר לעיל ר״ס קמ״א (הבאתיו שם סק״א) שתמה עליו וכ׳ דהעיקר דהיא ספק מגורשת ע״ש:

(כו) עד ב״ד פלוני – עבה״ט מ״ש ואם שולח ע״י א׳ כו׳ והוא מדברי הב״י בשם הרשב״ץ וסיים שם אא״כ באומר שהוא יעשה איזה שליח שירצה למסור לו הגט. וכתב ע״ז הב״ש ס״ק כ״ד לפ״ז נ״ל גם כשאמר לה שתמסור לב״ד דוקא אם אמר לה שתמסור לאיזה ב״ד שתרצה מהני מה שאמרה ב״נ וב״נ אבל אם מייחד הב״ד ואמר לב״ד פלוני תמסור אז היא לא נעשה לשליח כלל ולא מהני בפ״נ ובפ״נ מה שהיא תאמר ויש לחלק כיון דהבעל לא עשה הב״ד לשלוחו אלא על ידה הוא מצוה עכ״ל. ועיין בתשו׳ מהרי״ט ח״א סי׳ ל״ה שדעתו דאף אם מייחד הב״ד מהני אמירתה בפ״נ ובפ״נ. וז״ל התשובה שם. על אודות אחד ששלח גט לאשתו ע״י שליח ולא רצה הבעל ששליח זה יתננו לה לפי שתתבייש האשה ממנו ואמר לו שיעשה הוא שם שליח את פלוני שהיא קרובה ומיודעה. ונתקשה הרב מהר״ם גלאנטי בענין דכיון שאין בדבר זה שום שליחות ומעשה קוף בעלמא הוא דעבד לא מהימן מתקנתא דרבנן שיהא השליח נאמן לומר בפ״נ ובפ״נ. ולא מצא מקום להכשרו אלא שיכתבו ב״ד כתב מעשה ב״ד שנכתב ונחתם בבניהם לשמה. ואני לא ירדתי לסוף דעתו שאם הבעל עשאו שליח על הגט וימסרנו בב״ד ויאמר בפ״נ ובפ״נ וימנה הוא השליח האחר למה יהא נאמן כו׳ ומה שהביא ראי׳ מדברי הב״י בשם הרשב״ץ כו׳ אינו ראי׳ דדברי הרשב״ץ אינם אלא במי שעשה כבר שליח שם ושולחו לו ע״י זה שיתנהו ביד שלוחו נמצא דזה האיש אין לו תורת שליחות כלל ומעשה קוף בעלמא הוא דעבד השליח הגט כבר נעשה ע״פ הבעל כמו שהוכיח הרא״ש ז״ל בתשובה כלל י״ח (שהובא בש״ע סי׳ קמ״א סעי׳ ל״ה) ובענין זה הוא נדון של הרשב״ץ ז״ל וזהו מה שכ׳ ולא דמי לאשה עצמה שמביאה גיטה דכיון שאמר לה שוי שליח שתרצי הרי היא שלוחו של בעל כלומר כיון שיש בידה כח לעשות שליח שלוחו של בעל מקרי. וזה אין לו כח לעשות שום שליח שהרי הבעל מנה שליח מעכשיו. אבל אין כוונתו של הרב ז״ל לחלק בין כשיש בידו לעשות כל שליח שירצה להיכא דא״ל עשה שליח לפלוני לבד דבזה אין טעם לחלק כלל תדע דבס״פ תתקבל עסקינן באומר אמרו כו׳ ושוב מצאתי בתשובה מהר״י אדרבי ז״ל סימן שמ״ה שכתב גם הוא שאינו יכול לומר בפ״נ ובפ״נ ולא נהירא כלל כו׳ וההיא דאבא בר מניומי בפרק כל הגט (בש״ע סימן קמ״א סעיף ל״ו) ראי׳ גדולה היא דאילו אבא בר מניומי הוה הכא שפיר דמי והי׳ יכול השליח לומר בפ״נ ובפ״נ אע״פ שייחד השליח ותו ההיא דהאשה עצמה מביאה את גיטה כו׳ לא היתה יכולה לעשות כל שליח שתרצה מעצמה ללישנא בתרא דא״ל ומשוי בי דינא שליח דמשמע דב״ד יעשו ואפי׳ שלא בפניה כדאמרי׳ בשלהי כל הגט כי משוו ב״ד שליח אפי׳ שלא בפניו של שליח ראשון. אבל התקנה שאמר מר (מהר״ר גלאנטי) שיכתבו ב״ד כתב מעשה ב״ד שנכתב ונחתם בפניהם לשמה אינה דרך סלולה כמו שנראה מתשו׳ הריב״ש סי׳ שי״ח הובא בב״י ס״ס קמ״ב עכ״ד ע״ש: והנה מה דמהרי״ט ז״ל רוצה להעמיס כן בדעת התשב״ץ. המעיין בתשב״ץ עצמו ח״א סי׳ כ״ה יראה להדיא שמבואר מדבריו היפוך ממה דמפרש הרב מהרי״ט בדעתה וסבר ראיתי בתשו׳ ברית אברהם סי׳ צ״ח סוף אות ט׳ שהעיר בזה על מהרי״ט הנ״ל וכתב עליו שלא עיין בדברי הרשב״ץ כל הצורך ע״ש. אמנם בגוף הדין ודאי דראיות מהרי״ט עצומים בס׳ בית מאיר האריך לתמוה בזה על התשבץ ומסיים וז״ל לכן העיקר לע״ד שכל הפוסקים חולקים עליו וס״ל כמו שכתבתי סי׳ קמ״א סל״ו (עמ״ש שם ס״ק ל״ז) דאף שליח של״נ לגירושין שם שליח עליו לענין בפ״נ כו׳ ולהכי השמיטו הש״ע כו׳ ושוב מצאתי תשו׳ מהרח״ש בסי׳ ג׳ מביא בשם הרשד״ם שחולק על התשב״ץ והוא מאריך לקיים דבריו בדחוקים ולע״ד העיקר כהרשד״ם עכ״ל:

(כז) וצריכה לאמרו – עב״ש שכ׳ ואם מסרה ליד ש״ה ולא אמרה ב״נ וב״נ לא מהני כו׳ מיהו בתשו׳ ריב״ש כו׳ ועיין בהגהת יד אפרים שתמה עליו דדברי הריב״ש אינם ענין לזה כלל ע״ש.

(כח) בעל שמביא גט לאשתו – כ׳ בס׳ תו״ג וז״ל ומשמע מדברי הרמ״א דאפילו הביא ממדה״י ליכא חשש מוקדם והוא בכלל גיטין הבאים ממדה״י דקלא אית לי׳ וכ״כ הרש״ל ביש״ש גיטין באריכות ע״ש (עמ״ש בזה לעיל סי׳ קכ״ז סק״ה וסק״ח) ונוסח ההרשאה בבעל שמוליך הגט הוא בב״י בטור סי׳ קמ״א (בד״ה כתב בא״ח זהו לשון שליחות כו׳) עכ״ל:

(כט) וחתמו העדים בפניו – עבה״ט שכ׳ משמע בחתימות העדים לא מהני קול קולמס כו׳ ועיין בס׳ ב״מ שכ׳ דבתשו׳ מהרא״ש סי׳ ב׳ ג׳ האריך בטעם הדבר כו׳ ועם שהרב מהרי״ט בסי׳ כ׳ העתיק ל׳ תוס׳ ארוכים שמצא דנשמע מהם להדיא דאף על החתימות יוכל להעיד ע״י קן קולמס כדמשמע נמי מכח הקושיא דסומא שבב״ש עכ״ז לא רצה לזוז מפסק הרמ״א והראב״ן והטור ודחקו מאד בישוב קושיא זו (גם בס׳ גט מקושר בס״ג שני אות כ״ו כ׳ ישוב לזו) אך בזה מסכים להלכה שאם במעמד השליח נחתם אלא שהסיח דעתו ולא נסתכל ממש בשעת החתימה על ידיהם אלא ראה הגט יוצא מת״י העדים חתום באופן שא״י להשתמט לומר לא חתמנו שליח כזה יוכל להעיד בפני נחתם עכ״ד ע״ש:

(ל) וזאת היא חתימתי – עיין בתשו׳ הרדב״ז ח״א סי׳ שנ״ט שכ׳ על ענין העד החתום על הגט אם ראוי להיות שליח הולכה בח״ל ולומר בפ״נ ובפנ״ח דעתי הוא שמותר להיות שליח אפי׳ לכתחלה כי דינו של רב אשי הוא כהלכתא בלא טעמא כו׳ וא״כ הבו דלא לוסיף עלה דוקא היכא דאמר ואני הוא העד השני דשייך טעמא דרב אשי מיהת אבל כשאמר בפ״נ ובפנ״ח הוי כולו שפיר כתקנתא דרבנן וכ״ת מניני שאמר בפני נחתם ומחזי דאחר חתמו ולא הוא מאי איכפת לן בהא סוף סוף קושטא הוא שנחתם בפניו וכן מעשים בכל יום במצרים שהסופר כותב גט ומוליכו לאשה ואומר בפני נכתב ובפנ״ח אע״פ שהוא בעצמו כתבו ה״נ אין לחוש אע״פ שהוא חתמו שיאמר בפני נחתם כו׳ והאריך בזה ומסיים וז״ל מכל הני לישני משמע שמפני דבורו שאומר אני הוא העד השני נפסל הגט לא מפני שהוא חתום על הגט הלכך יאמר השליח בפ״נ ובפני נחתם וכשר לכתחלה דכולו הוי כתקנתא דרבנן שפיר עכ״ל ע״ש. ועוד שנוי דבר זה בקצרה בס״ס ת״ו שם ע״ש. אכן בתשו׳ אא״ז פנים מאירות ח״ב סי׳ ס״ח הובא שם דבסדר הגט דמהר״י מרגליות כתב בשם א״ז דאין לעשות העד שליח הוסיף עליו דה״ה דאין לעשות הסופר לשליח. ואא״ז הגאון ז״ל מחולק שם עם הגאון מהר״ד אופנהיים בהוספה זו של מהרי״מ בענין הסופר אבל בענין העד שכבר יצא מפי הא״ז מסכימים שניהם דאין להקל בשום אופן אא״כ יתקיים בחותמיו כמבואר שם. וכבר כתבתי מזה לעיל סי׳ ק״כ ס״ק כ״א וגם בסי׳ זה לעיל ס״ק א׳ וע׳ עוד בתשו׳ הגאון מהרי״מ מבריסק סי׳ ל״ז:

(לא) אין בכך כלום – עב״ש ס״ק ל״ד מ״ש לתמוה על הרמ״א ז״ל ועיי׳ בתשו׳ בגדי כהונ׳ סימן י״ג מה שכ׳ זה ליישב. ועיין בח״מ הי׳ מ״ה סי״ב ובש״ך שם:

(לב) ונחתם בפניהם – עבה״ט מ״ש ולהכי׳ אפילו ב׳ סומים כשרים כו׳ ועמ״ש לעיל ס״ק י״ט שזה תמוה ע״ש:

(לג) דמה״ת עדים החתומים כו׳ – ע׳ בט״ז ס״ק י״ח שתמה מאד על דין זה דהא בריש גיטין פרכינן לטעמא משום קיום ליבעי תרי כמו בכל קיום שטרות משני כיון דמה״ת עדים החתומים כו׳ ורבנן הוא דאצריך והכא משום עיגונא אקילו בה רבנן. הרי דלא אקילו בעגונא אלא ע״י נאמנות השליח דהאמינו חז״ל כבי תרי אבל אם לא אמר השליח בפ״נ הגט פסול ולא סמכינן על הא דמה״ת א״צ קיום וסיים כמדומה שאין לסמוך ע״ז למעשה ע״ש. ועיין בתשו׳ נו״ב תניינא סי׳ קל״ו שכ׳ דלק״מ דבאמת הרשב״ץ בעצמו הרגיש ליישב זה כמו שהובא לשונו בב״י סי׳ זה שכ׳ וז״ל ועדיף טפי גט מקויים שלא נתקיים הקיום מעד א׳ אומר בפ״נ ובפ״נ עכ״ל והיינו שהרי עד א׳ אינו מועיל מה״ת לממון וקיום שלא נתקיים מהני מן התורה וא״כ ק״ו אם השליח נאמן כו׳ ומסיק שם דבמקום עיגון ודחק גדול יש לסמיך על הרמ״א ז״ל ע״ש (ויתר דבריו בתשובה הנ״ל יובא לקמן ס״ס קנ״ב). ועב״ש ס״ק מ״ב שכ׳ כיון דס״ל לכמה פוסקים קיום ב״ד א״צ קיום בזה הוא מקיל כו׳ כנראה שכיון ג״כ ליישב קושיית הט״ז הנ״ל (ומ״ש דס״ל לכמה פוסקים כו׳ הוא ע״פ דברי הר״ש בן הרשב״ץ שהביא הב״י סי׳ קמ״א שכ׳ דמחלוקת ראשונים היא והירושלמי אומר דמעשה ב״ד לא צריך קיום כו׳ ע״ש. ולכאורה תמוה הא הרשב״ץ שהביא הב״י הי׳ זה כתב בהדיא נראה משני התלמודים שקיום ב״ד צריך קיום כו׳ וכן הוא בתוס׳ כתובות דף כ״א ע״א ד״ה עד ודיין בשם הירוש׳ דצריך קיום וכ״ה בר״ן שם והעתיק שם ל׳ הירוש׳ והוא נמי הלכה פסוקה בח״מ סי׳ מ״ו ס״ו. אמנם עיין בתשב״ץ עצמו ח״ג ס״ס ט״ז ובסי׳ כ״ב ובסי׳ ס״ו ותבין כוונת הר״ש בזה וגם יתר דבריו בתשובה הנ״ל) ועיין בתשו׳ הגאון מהר״מ ז״ל מבריסק סימן ל״ג כתב גם כן ליישב תמיהת הט״ז הנ״ל והביא שם דמשמעות האחרונים שיש לסמוך להקל בשעת הדחק ועיגון גדול וכן ראה במהריק״ש שכתב גם כן שהסכימו להקל בשעת הדחק וכן בס׳ יאיר נתיב מהרב בעל גינת וורדים כתב בפשיטות להקל בזה וגם הועתק שם בסי׳ י״א תשובת הרדב״ז שכ׳ וז״ל ואף על גב דגיטין חמירא משטרות קיום גיטין קיל מקיום שטרות דבקיום גיטין אף שאין מכירין דייני הקיום הגט כשר כו׳ והכי איתא במרדכי בגיטין עכ״ל. ושם בסי׳ ס״ה העתיק לשון המרדכי בזה שהוא בהלכות גט שלו סי׳ תנ״ג שכ׳ שם בהדיא וא״צ הכרת חתימת ב״ד כל זמן שלא יערער הבעל כו׳ ע״ש: ומה״ט השיב בתשו׳ מהרי״מ שם אודות גט שנשלח ממרחקים ערך ת״ר פרסאות ע״י בי דואר עם הרשאה מג׳ רבנים אשר השליח הא׳ מסר הגט והשליחות לרבנים הנ״ל והם מינו את פב״פ שבמקום הנתינה לשליח הולכה לגרש בו את האשה פב״פ מבעלה פב״פ. והובאו הגט וההרשאה עם אגרת להרב דמקום האשם מאוספים יחד כולם בדלוסקמא להעץ ונתנו בחפיסה בכיס והחותמ׳ על הכיס ונשלח זה על הבי״ד שטראחווע חתומים בחותמי העקספאדיציע. והאריך שם לצדד להקל ליתן הגט להאשה הנ״ל הואיל והוא מקום עיגון גדול שאם לא יועיל גט כזה לא יהי׳ לה תקנה לעולם. ותורף דבריו דמצד שהחמיר הרמ״א ז״ל בסי׳ קמ״א סל״ה דאין למנות שליח הולכה ע״י כתב פשוט דבמקום עיגון אין לחוש לזה כו׳ (כמו שהובא בסי׳ קמ״א ס״ק ל״ה). ועיקר החשש בזה הוא כיון דהמקום מרחק רב וא״א לקיים חתימות עדי הגט ולא חתימות הרבנים שחתמו על הרשאה גם מצד זה אפשר להקל לפ״מ דמבואר ברמ״א ס״ס קמ״ב בשם הרשב״ץ דבמקום דחק ועיגון יש לסמוך כו׳ ואף שהט״ז הרעיש על דין זה מ״מ משמעות האחרונים שיש לסמוך להקל בשעת הדחק ועיגון גדול כו׳ (כמו שהובא לעיל). והגם דלכאורה אינו דומה ממש לדינו של התשב״ץ דשם הי׳ מקויים על הגט אלא שלא הכירו החתימות אבל בנ״ד הגט אינו מקויים כלל אלא על ההרשאה כו׳ וכבר כתב הרמ״א ס״א דהרשאה לא מקרי קיום דחיישי׳ שמא הגט מזויף והרשאה נכתב על גט אחר מ״מ הרי בסעיף ט׳ מבואר ברמ״א בב״ש לענין שליח שני מהני הרשאה וטעם החילוק מבואר למעיין בריב״ש סימן שי״ח כו׳ ועוד נראה דבנ״ד ודאי אין חשש לומר שמא נכתב ההרשאה על גט אחר כיון שהיו מחוספים יחד וקשורים וחתומים בכמה חותמות דע״ז סמכינן מחשש חילוף באיסורי תורה בב׳ חותמות. וכן בתשו׳ אמונת שמואל סי׳ יוד סמך על זה שהיו הגט והרשאה קשורים בקשר של קיימא ונחתם בשני חותמות באופן שלא יוכל להזדייף ולהתיר הקשר ולסתור החתימות כו׳ וגם בס׳ יאיר נתיב סי׳ י״א כתב בשם הרדב״ז לענין החשש דהקיום אינו על הגט בעצמו צידד שם להקל כו׳ (ועמ״ש לעיל סי׳ קמ״א ס״ק ל״א בשם ת׳ גאוני בתראי סי׳ מ״ד). ומה דיש עוד חשש בזה ממ״ש בתשו׳ פני ארי׳ סי׳ כ׳ דכתב הבא מרחוק ע״י בי דואר בעי קיום מדאוריי׳ בו׳ (הבאתיו לעיל סי׳ י״ז סעיף י״א ס״ק נ״ב) אמנם אין דבריו מוכרחים (ע׳ בתשב״ץ ח״ג סי׳ ס״ו) ובפרט שהוא בעצמו כתב מטעם שמקום הכתיבה אין מכירום ובנ״ד אנו מכירים ונוכל לברר משם ובפרט האידנא דנעשה ונכתב בספרי הבי דואר כו׳ והאריך עוד בזה לבאר כמה צדדים והוכחות ואומדנות בנדון הנ״ל ומסיק להקל באם יסכים עוד גדול אחד ע״ש. ומ״מ למעשה צ״ע רב בקיבוץ חכמים. ואפילו במקום דאפשר לקיים חתימות קיום ב״ד ואין חשש רק מחמת מינוי השליחות בכתב ומחמת שהובא ע״י א״י כתבתי ג״כ בסי׳ קמ״א ס״ק ל״ה דאין להקל כ״כ בפשיטות אפילו במקום עיגון ועב״יש בכה״ג שאי אפשר לקיים. ובפרש לפי טעמו של הב״ש הנ״ל כיון דס״ל לכמה פוסקים קיום ב״ד א״צ קיום כו׳ והרי באמת דיעה זו נדחה לגמרי וכמ״ש בתשו׳ מהריב״ל ח״ב סי׳ א׳ דרוב בנין ורוב מנין מכל הפוסקים דחו זה ופסקו דמעשה ב״ד צריך קיום ע״ש: וכן ראיתי בסמ״ק עם הגהות הגאון מהר״י צייעלים ז״ל נדפס תשובה ארוכה בזה ודעתו להחמיר ע״ש דף כ״ט ע״ב. גם כבוד ידידי הרב הגאון מו״ה ברוך מרדכי נ״י אב״ד דק״ק וואלקאוויסק כתב אלי שהאריך בתשובה להחמיר בגט הנשלח ע״י בי דואר ממרחקים ואין מכירין ח״י דייני הקיום כלל. והביא ראיה שלא כדברי הרשב״ץ הנ״ל מירושלמי (ותספתא) פ״ק דגיטין ה״ג המביא גט ממדה״י ולא נכתב לפניו ולא נחתם לפניו מחזירו למקומו ועושה לו ב״ד ומקיימו בחותמיו וא״צ לומר בפ״נ ובפ״נ אלא אומר שליח ב״ד אני. מבואר דאפילו במביא גט מקויים צריך שיאמר שליח ב״ד אני אבל בלא״ה לא מהני אע״פ שמקויים אלא כיון דאומר שליח ב״ד אני הוי כמו דמקיימו לפנינו בקיום ב״ד כמו בשליח שעשה שליח מהני באומר שליח ב״ד אני דחזקה דנעשה כדין כמ״ש הריב״ש בתשובה רק הכא בגט מקויים סגי באומר שליח ב״ד אני אפילו בשליח ראשון אבל בלא״ה לא מהני גלל עכ״ד. והגם שלפע״ד יש להשיב על ראי׳ זו מ״מ למעשה יש להתיישב הרבה (ושמעתי שזה מקרוב יצא לאור עולם ס׳ תיקון עולם מגאון א׳ בדורינו והעמיק והרחיב בענין זה בעוצם בינתו אבל לא ראיתיו):