×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
דין המביא גט בחוצה לארץ, ובו י״ט סעיפים
(א) שָׁלִיחַ שֶׁהֵבִיא גֵּט מִמָּקוֹם לְמָקוֹם בְּחוּצָה לָאָרֶץ, אוֹ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְחוּצָה לָאָרֶץ, אוֹ מִחוּצָה לָאָרֶץ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אִם הָיָה הַשָּׁלִיחַ עוֹמֵד בִּשְׁעַת כְּתִיבַת הַגֵּט וַחֲתִימָתוֹ, הֲרֵי זֶה אוֹמֵר בִּפְנֵי שְׁנַיִם: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, וְאַחַר כָּךְ יִתֵּן לָהּ בִּפְנֵיהֶם וְתִתְגָּרֵשׁ בּוֹ; וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין עֵדָיו יְדוּעִים אֶצְלֵנוּ. וַאֲפִלּוּ הָיוּ שְׁמוֹת עֵדָיו כִּשְׁמוֹת הַכּוּתִים, אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהֶם. וְאִם בָּא הַבַּעַל וְעָמַד וְעִרְעֵר, אֵין מַשְׁגִּיחִין בּוֹ. לְפִיכָךְ, אַף הַנָּשִׁים שֶׁאֵינָן נֶאֱמָנוֹת לוֹמַר: מֵת בַּעְלָהּ, נֶאֱמָנוֹת לְהָבִיא גֵּט זֶה וְלוֹמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם. וְכֵן שָׁלִיחַ שֶׁהֵבִיא גֵּט בֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְאָמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ, אִם יָבֹא הַבַּעַל וִיעַרְעֵר, אֵין מַשְׁגִּיחִין בּוֹ. וְאִם אֵין הַשָּׁלִיחַ עוֹמֵד בִּשְׁעַת כְּתִיבָה וַחֲתִימָה, לֹא יִנָּתֵן לָהּ אֶלָּא אִם כֵּן נִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו. וְיֵשׁ לַשָּׁלִיחַ לִהְיוֹת מִכְּלַל הַשְּׁלֹשָׁה שֶׁקִּיְּמוּ אוֹתוֹ; וְאִם לֹא נִתְקַיֵּם, וְנָתַן לָהּ, הֲרֵי זֶה פָּסוּל, עַד שֶׁיִּתְקַיֵּם. וְאִם בָּא הַבַּעַל וְעִרְעֵר, וְלֹא נִתְקַיֵּם, אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. אָבַד הַגֵּט, הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת. וּמִפְּנֵי מָה הִצְרִיכוּ לוֹמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, בְּחוּצָה לָאָרֶץ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה הָאִשָּׁה צְרִיכָה לְקַיְּמוֹ אִם יָבֹא הַבַּעַל וִיעַרְעֵר, מִפְּנֵי שֶׁאֵין עֵדִים מְצוּיִים לְקַיְּמוֹ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם בְּחוּצָה לָאָרֶץ. וְנִרְאֶה לִי, דְּהָאִדָּנָא, אֲפִלּוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל צָרִיךְ לוֹמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם. {הַגָּה: וּבַזְּמַן הַזֶּה, הַמֵּבִיא גֵּט, אֲפִלּוּ מִבַּיִת לְבַיִת בְּעִיר אַחַת, צָרִיךְ לוֹמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם (תּוֹסָפוֹת רֵישׁ גִּטִּין). וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קמ״א סָעִיף נ״ה, דְּאֵין לִתְּנוֹ בִּזְמַן שֶׁהַבַּעַל בָּעִיר. יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם יֵשׁ לַשָּׁלִיחַ הַרְשָׁאָה וְכָתַב בָּהּ מִי הֵם עֵדֵי הַגֵּט, דְּזֶה מִקְּרֵי נִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו, וְאִם כֵּן אֵין הַשָּׁלִיחַ צָרִיךְ לוֹמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם (רַשְׁבָּ״א סִימָן תקס״א וּמָרְדְּכַי רֵישׁ הִתְקַבֵּל). וְיֵשׁ חוֹלְקִים וְאוֹמְרִים דְּהַרְשָׁאָה לֹא מִקְּרֵי קִיּוּם (רִיבָ״שׁ סִימָן שי״ח וּבִסְדָרִים). וְכֵן נוֹהֲגִין דְּשָׁלִיחַ אוֹמֵר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, אַף כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ הַרְשָׁאָה, וְאֵין לְשַׁנּוֹת.}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חעודהכל
(א) לשון הרמב״ם בפ״ז מהלכות גירושין ממשנ׳ ריש גיטין ודחכמים
(ב) כר׳ יוחנן ותניא כוותי׳ שם דף ה ע״ב ודף ג ע״א
(ג) מבריית׳ שם ומפרשי שם מפני שרוב ישראל שבחוצ׳ לארץ שמותיהן כשמות הכותיים
(ד) שם דף כג ע״ב
(ה) משנה שם
(ו) שם מגמ׳
(ז) מבואר שם
(ח) כתב ה״ה פי׳ אבל אינו בטל ממ״ש בסוגיא בדין הוא דקיום לא בעי וכו׳ שם דף ג׳ ע״א והכ״מ כתב מהא דתניא וחכמים אומרים אין הולד ממזר שם דף ה׳ ע״ב
(ט) שם ברי׳ הפ׳ כ׳ והולד ממזר וכתב ה״ה ונרא׳ שהוא סובר דקיום שטרות דרבנן הכא שהבעל מערער וטוען בברי שהוא מזויף והיא אינה יודעת בזה דבר דהעמד אשה על חזקתה דס״ל אשת איש
(י) שם דדלמא אי הוה גט קיים הוה נתקיים
(יא) כרב׳ דמשום עיגונא דאשה הקילו שהשליח נאמן כשאמר בפני נכתב ובפני נחתם
(א) ממקום למקום הטעם בכל אלו לרבא לפי שאין עדים מצוים לקיימו ושמא יבא הבעל ויערער ולא תוכל למצוא עדים לקיימו וכשיאמר השליח בפ״נ כו׳ האמינוהו ולא נחיש לערעורו של בעל ולא משגחינן בערעורו ואע״ג דבשאר קיום שטרות בעי׳ ג׳ הכא משום עיגונא הקילו רבנן.
(ב) לפיכך אף הנשים כו׳ – דליכא למיחש שמא מכוונת לקלקלה כיון שאין הבעל יכול לערער בלא שני עדים שיאמרו שהוא מזויף והטעם בגמ׳ כיון שכתב הגט שבידה מוכיח משא״כ באם באות להעיד שמת בעלה דשם אין כתב.
(ג) אבד הגט בו׳ עיין סי׳ קמ״א סעיף ל״ג מה שהקשתי ע״ז.
(א) ממקום למקום. הנה בש״ס מבואר אליבא דרבא דקי״ל כוותי׳ הא דצ״ל בפני נכתב ובפני נחתם משום עדים אינן מצוים לקיים וכשאומר בפני נכתב ובפני נחתם נתקיים הגט ובמדינה א׳ מצוים לקיים ואצ״ל בפני נכתב ובפני נחתם ורמב״ם פוסק ממקום למקום צ״ל בפני נכתב ובפני נחתם אפילו במדינה א׳ ובמקום א׳ אצ״ל ב״נ ס״ל לפי המסקנא דתירץ שאני בני מחוזא דניידי יליף ממקום למקום דומה לבני מחוזא אבל בחד מקום אצ״ל ב״נ וכ״כ המגיד פ״ז ותוס׳ למדו מזה אפילו בחד מקום דינו כבני מחוזא:
(ב) הרי זה אומר בפני נכתב ובפני נחתם. הטעם כמ״ש בסמוך ואז נתקיים הגט על פיו אף על גב בעלמא קי״ל קיום צריך ב׳ עדים כאן משום תקנות עגונות הקילו חז״ל הואיל וקיום שטרות דרבנן הוא דקי״ל עדים החתומים כמה שנחקרו עדותן בב״ד דמי כמ״ש בש״ס אז מ״ש בפני נכתב ובפני נחתם אפי׳ אם אתא הבעל ומערער לא משגיחין בו ולהני פוסקים דס״ל כשטוען מזויף צריך קיום מדאורייתא ובסי׳ הקודם כתבתי דכן ס״ל להמחבר לפ״ז לכאורה קשה כשאתא הבעל ומערער שהגט מזויף למה מהני קיום של ע״א כיון שצריך קיום מדאורייתא ואפשר אם אתא הבעל מיד ומערער לא מהני העדות של ע״א אלא כשאינו מערער מיד בעת שאומר בפני נכתב ובפני נחתם ואז הוי כאלו נתקיים ע״פ ב׳ עדות תו אפילו אם מערער לא משגיחין ביה כיון דכבר נתקיים, ולהרמב״ם דס״ל כל עדות בשטר מדאוריית׳ אין עדות קשה ליישב סוגי׳ זו ועיין תשו׳ מהרשד״ם סי׳ א׳ ב׳ וכשנתקיים הגט ע״פ השליח גובה הכתוב׳ מן הלקוחות דנלמד מספר כתובה כשתנשא לאחר תטלי וכו׳ ול״ד למ״ש בסימן קמ״א סעיף נ״ג דאינה גובה מלקוחות דשם אין היתר גמור דהא יש לחוש שמא יבוא עוד ויערער לכן אינה גובה מלקוחות אבל כאן מותרת לגמרי ואין מועיל ערעור הבעל לכן גובה מן הלקוחות מיהו תוספ׳ כתובה כתב הר״ן והמגיד פ״ז בשם הרמב״ן דאינה גובה דאין מדרש כתובה אלא לעיקר כתובה ולא לתוספ׳ וכיון ממדרש כתובה אין לה לית לה מדינא דקי״ל אין קיום שטרות אלא בתרי עדים לענין ממון, ולכאורה נראה גם מן הבעל אינה גובה ת״כ דהא לענין ממון לא מהני קיום ע״א ומדרש כתובה לא אמרינן לת״כ מכ״ש כשמביא גט בא״י דאינה גובה ת״כ מבעלה מחמת ספר כתובה גובה מב״ח ות״כ לא מהני מדרש כתובה מיהו יש לומר לענין זה מהני הרשאה דהוי כאלו נתקיים הגט בשני עדים ותגבה ת״כ:
(ג) וכן שליח שהביא גט מא״י וכו׳. אבל נשים השונאים זא״ז יש פוסלין להביא גט בא״י אפילו אם אומרות בפני נכתב ובפני נחתם כמ״ש בסימן קמ״א משום בנשי חיישינן טפי דלאו דיני גמירי והן סברי דבעל יכול לערער אפי׳ כשאומרת בפני נכתב וב״נ כיון בעלמא בא״י יכול לערער אפשר דטעה בזה ומעידים מחמת שנאה וסברוהו דבעל יכול לערער אבל בח״ל דא״י לערער לא אמרינן דסברא דבעל יכול לערער:
(ד) הרי זה פסול. כ״כ הרמב״ם ולפי הכלל שכתב בפ״י אם נשאת לא תצא אף על גב לרמב״ם כל עדות בשטר אינו אלא מדרבנן מ״מ כל שאין ערעור עליו אינו פסול אלא מדרבנן ועיין בכ״מ, אבל אם הבעל מערער וא״י לקיים ס״ל דלא נעשה כתיקון חז״ל שתקנו אם מערער הבעל צריך קיום מ״ה הגט בטל ועיין במגיד פ״ז אבל לדעת תוס׳ והרא״ש והטור אם לא אמר בפני נכתב ובפני נחתם תצא וכ״פ בש״ג והיינו כשא״י ליטול ממנה וליתן ולומר ב״נ כמ״ש בסעיף ז׳:
(ה) אינה מגורשת. כך כתב הרמב״ם לפ״ז הגט בטל ואם נשאת תצא והולד ממזר ודאי והרא״ש כתב בשם הרמב״ם ספק ממזר הוא וכ״כ בטור ולכאורה תמוה הא רפ״ז מבואר דממזר ודאי הוא וב״ח כתב מ״ש הרא״ש ספק ממזר היינו היכא דהבעל מערער אחר שנאבד הגט אבל אם מערער כשהגט עדיין בעין וא״י לקיים הוי ממזר ודאי ואנ״ל דאיך כתב הרא״ש בשם הרמב״ם מה שהוא אינו כותב ובודאי ט״ס בהרא״ש ומ״ש הטור ספק ממזר הוא משום דס״ל כהני פוסקים שהביא המגיד שם דס״ל ספק ממזר הוא כי שמא יתקיים עוד ומ״ש באבד הגט ספק מגורשת לאו לענין ממזר כ״כ דהא כתב בערעור הבעל ספק ממזר ש״מ באבד הגט לאו ספק ממזר אלא ספק מגורשת לענין קידושין של אחר וכ״כ בדרישה וכאן נמי מוכח דס״ל להרא״ש והטור אם טוען מזויף צריך קיום מדאורייתא דאל״כ אינו ממזר ולא ספק ממזר דהא העדים החתומי׳ הם כאלו נחקרה עדותן בב״ד ואינו אלא פסול דרבנן אלא ודאי ס״ל דצריך קיום מדאורייתא וכבר הוכחתי כן בסי׳ הקוד׳ מן הפוסקים שהביא המגיד ועיין תשו׳ מהרי״ק שורש ע״ז ובש״ך בח״ה סי׳ מ״ו וא״י איך לא הזכירו מכל הני פוסקים וש״ך דלא הזכיר מה שמבואר בסי׳ זה ובסי׳ הקודם, ועיין תשו׳ מהרשד״מ סי׳ א׳ ב׳:
(ו) דאין ליתנו בזמן שהבעל בעיר. אף על גב דאיירי כאן באומר ב״נ וב״נ ש״מ דס״ל לעולם יכול להכחישו ולומר דהוא אינו שלוחו ועיין מ״ש בסי׳ הקודם ע״ז:
(א) ובפ״נ – ויש מי שכתב שלא יהא השליח סופר מפני שצ״ל אני כתבתיו ואין זה כתקנת חכמים שצריך שיאמר בפ״נ ובפ״נ. אבל הרדב״ז כתב דאפי׳ יאמר כתבתיו מותר למנות תחלה לסופר שליח עיין כנה״ג דף קס״ט ע״א. אם לאחר שאמר השליח בפ״נ ובפ״נ ושאלוהו אם נכתב לשמה ואמר שאינו יודע כשר תומת ישרים סי׳ י״ט. אם לא אמר בפ״נ ובפ״נ ושאלוהו ב״ד נכתב ונחתם לפניך ואמר הן לא מהני תומת ישרים סי׳ ל״ז ול״ח. אם אומר בפני נכתב ואינו אומר בפני נחתם אלא שאומר ידעתי עיין כנה״ג דף קס״ט ע״א:
(ב) בו – וגובה הכתובה מן הלקוחות. ול״ד למ״ש סי׳ קמ״א סעיף נ״ג דאינה גובה מלקוחות דשם אין היתר גמור דהא יש לחוש שמא יבוא עוד ויערער אבל כאן מותרת לגמרי ואין מועיל ערעור הבעל. מיהו תוס׳ כתובה אין גובה מלקוחות אבל מבעל עצמו גובה אפילו תוס׳ כתובה עיין ב״ש:
(א) שליח כו׳ – כחכמים דלפרושי טעמא דת״ק קאתו כמש״ש דף ב׳ ורבא כולי ואפי׳ לרבה למסקנא דרבא א״ל דרבא ועמ״ש למטה.
(ב) ואח״כ יתן כולי – עס״ו:
(ג) ואע״פ אין כולי – מתני׳ ט׳ א׳ המביא כו׳ הלא״ה א״צ וכן במתני׳ הראשונה וגמרא שם כמה פעמים:
(ד) ואם בא כולי – ו׳ ב׳ כ״ג וע׳ תוס׳ ג׳ א׳ ד״ה חד כולי:
(ה) ואם אין השליח כולי – הרי״ף שם וסוגיין כרבא והיכי דאיכא עדים דמקיימי ל״צ לומר בפני בכתב ובפני נחתם וכמש״ש ה׳ א׳ ת״ש המביא גט כולי אם נתקיים כו׳ ומ״ש סוגיא כרבא משום דפריך שם לרבה תנן המביא כולי ת״ש דבעא כו׳ ת״ש המביא כו׳ ואף על גב דשנינהו שנוייא הוא הר״נ וכ״פ הרא״ש והרמב״ם וש״פ דלא כראב״ד שכ׳ דסוגין כרבה והביא ראיות וער״נ שדחה כל ראיותיו עתוס׳ ה׳ א׳ ד״ה אלימא כו׳
(ו) ואם לא נתקיים כולי – מתני׳ רפ״ב המביא כולי:
(ז) ואם בא כולי – אבד כולי ע״ל סימן קמ״א סנ״ג:
(ח) ומפני מה כולי – כרבא וכולי:
(ט) ממקום כולי – שם דף ב׳ ע״ב כולי. א״כ כולי:
(י) ונ״ל כולי – הר״נ שם בשם הרמב״ן אע״ג דאמרינן שם בזמן שאין בה״מ כולי השתא מיהא ליכא בתי דינין דקביע:
(יא) ובזמ״הז כולי – שם א׳ ורבא מצריך כולי וע׳ תוס׳ שם ד״ה שאני כולי:
(יב) י״א כולי – כמו באתיוה בי תרי:
(יג) וי״א כולי – דוקא שהם נעשו שלימים דמסתמא חתמו העדים בפניהם או ידעו חתימתם וע״ש באריכות וע״ל סי״ח:
(א) סי׳ קמ״ב ס״א ה״ז אומר בפני ב׳. נ״ב בתשו׳ הרי״ף סי׳ ר״ו וא״צ שיאמר בפ״נ ובפנ״ח שהכל בקיאי׳ הם ויודעי׳ שצריך כתיבה לשמה וכו׳ וק׳ ליהא לרבה אף אחר שלמדו חיישי׳ שיחזור דבר לקלקולו. אם השליח לא אמר כן אלא הב״ד שאלו אותו אם בפניו נכתב ונחתם בפניך ואמר הן ע׳ תשובת תמים דעים סי׳ ל״ו:
(א) ובפני נחתם – עבה״ט ומ״ש אבל הרדב״ז כ׳ דאפי׳ יאמר אני כתבתיו כו׳ ומלשון זה משמע שגם הרדב״ז מסכים דאם הסופר הוא השליח צ״ל אני כתבתיו רק דסובר דאין בזה שינוי מתקנת חכמים. אך באמת לא העתיק יפה דבתשו׳ הרדב״ז ח״א סי׳ שנ״ט מבואר להדיא דגם הסופר אומר בפני נכתב (ויובא קצת לשונו לקמן סי״ו ס״ק ל׳) וכ״כ עוד שם בס״ס ת״ו אלא דשם כתב דאפילו אם יארע שיאמר אני כתבתיו ובפני נחתם כשר לכתחל׳ דבשלמא בחתימה יהא דאומר אני הוא עד שני שייך טעמא דרב אשי או כולו בקיום שטרות או כולו בתקנת חכמים אבל בכתיבה לא שייך כיון דמה דצריך לומר כלל בפני נכתב הוא רק משום דאתי לאחלופי כו׳ ומה לי שיאמר בפני נכתב ומה לי שיאמר אני כתבתי כיון שהצריכוהו להזכיר הכתיבה לא אתי לאחלופי כו׳ אבל לעיקר הדין דעתו שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם בסדר שתקנו חכמים בכל השלוחים ואין בזה משום מחזי כשקרא כיון דקושטא הוא שבפניו נכתב ע״ש. אמנם בעיקר דבר זה שכ׳ הרדב״ז דמותר למנות לכתחילה לסופר שיהי׳ שליח. כתבתי בזה לעיל סי׳ ק״כ ס״ק נ״א דבסדר הגט של מהר״י מרגליות כתב בהדיא דאין לעשו׳ הסופר לשליח והגאון מהר״ד אופנהיים בתשובה חולק על מהר״י מרגליות בזה ומכ״ש במקום עיגון ואא״ז בתשו׳ פמ״א ח״ב סי׳ ס״ט חולק על מהרד״א ומסכים עם מהר״י מרגליות ואפי׳ במקום עיגון ובס׳ ישועות יעקב מסכים לדעת מהרד״א במקום עיגון ע״ש באורך:
(ב) וערער אין משגיחין בו – עב״ש רס״ק ב׳ ועיין בתשו׳ נו״ב סי׳ פ״ה בד״ה ובזה נראה:
(ג) לפיכך אף הנשים – עיין בס׳ גט מקושר בס״ג שלישי אות כ״ה שכ׳ דמשמע ודאי דגם בהא שליח עושה שליח כמו בעלמא ומזה מוכח דשליח ראשון אינו יכול לבטל שליח שני כו׳ ע״ש עמ״ש לעיל סי׳ קמ״א ס״ק מ״ב:
(ד) ובזמן הזה – עיין בתשו׳ הרדב״ז ח״א סי׳ ת״ו שנשאל בראובן שגירש אשתו ועשה את הסופר שליח להוליך הגט לאשתו והולכים עמו גם העדים החתומים על הגט לביתה אם צריך השליח לומר בפ״נ ובפ״נ כיון שהוא הכותב ובפני העדים בעצמם מגרש אותה או דילמא תקנת חכמים היא ואין לשנות בה כלום. והשיב בעיקר הדין אם משכונה לשכונה צריך לומר בפ״נ ובפ״נ איכא פלוגתא דהתוס׳ כתבו בשם ר״ת דהשתא בזה״ז כו׳ וכ״כ הרשב״א והסמ״ג אבל מדברי הרי״ף ז״ל שלא כתב הא דרבא דמשכונה לשכונ׳ נראה שהוא סובר דדוקא ממקום למקום וכך הם דברי הרמב״ם ז״ל וכן העיד עליו המגיד הילכך כיון שעיקר הדין הוא מחלוקת הבו דלא לוסיף עלה ודוקא היכא שהשליח הוא שמוליך הגט שלא בפני עדים צריך לומר בפ״נ ובפ״נ לחוש לדברי ר״ת והנמשכים אחריו אבל היכא דהוי כעין נ״ד אין צריך כלל. וגדולה מזו אני אומר דאפי׳ ר״ת מודה בהא כיון שהעדים בעצמם מצויים וחתמוהו לפני ב״ד וכ״ש בזמן שהיא מתגרשת בפני עדי הגט הדבר ברור דלכ״ע אצ״ל בפ״נ ובפ״נ וליכא למימר דכיון שתיקנו שיאמר השליח בפ״נ ובפ״נ אין לנו לבטל תקנתם אפי׳ במקום דלא צריך ז״א דהא לא הית׳ התקנה סתמית אלא לפי שאין עדים מצויין לקיימו וכיון דתלי טעמא בהכי היכא דליכא למיחש אין צריך כו׳ עוד אני אומר שאם חתימת עדי הגט ניכרת לאותם שהיא מתגרשת בפניהם אין השליח צריך לומר בפ״נ כו׳ שהרי הם הם עדי הקיום והם הם עדי הגירושין כללא דמלתא שאם אין עדי הגט עומדים לפנינו ואין אנו מכירין חתימתם וצריך אחרים שיכירו חתימתן צריך השליח לומר בפני כו׳ אפי׳ באותה שכונה לחוש לר״ת וסייעתו ואם לא אמר נוטלו הימנה וחוזר ונותנו לה ואומר בפני כו׳ ואם הלך השליח או שמת תנשא לכתחלה ואם יבא הבעל ויערער יתקיים הגט בחותמיו ואם לא יתקיים תצא. אבל אם עידי הגט לפנינו או שהם מצויין בעיר בשעת הגירושין או שמכירין ב״ד חתימתן וכ״ש אם מגרשה בפני עידי הגט כנ״ד אין השליח צריך לומר בפ״נ כו׳ כיון שהוא משכונ׳ לשכונ׳ ואין להחמיר ולומר כי יש לחוש שמא יאמרו שזה מעכב ואם יארע שלא יאמר ימצאו מעגנין את האשה שלא כדין הלכך רואה אני שלא לאומרו כיון שאין בו צורך עכ״ד ע״ש וע׳ לקמן סעי׳ י״ב וסי״ח:
(ה) ויש חולקים – עב״ש לעיל סי׳ קמ״א ס״ק מ״ד לחומרא בעלמא אמרו הריב״ש ועיין בתשו׳ נו״ב תניינא סי׳ קכ״ח שכ׳ עליו דיפה כתב וכן מוכח בריב״ש שם ולדעתי לא החמיר הריב״ש אלא מטעם כיון שלא אמר בפ״נ ובפ״נ לא עשה כתיקון חכמים אבל בנ״ד (בעובדא דידי׳) שהשליח אמר בפ״נ ובפ״נ אלא שאנו מסופקים אם דבורן מהני ועכ״פ הוא לא עבר על תקנת חכמים מודה הריב״ש שקיום הרשאה מהני עכ״ד ע״ש ועיין בתשו׳ מהרי״מ מבריסק ע״ש סי׳ ל״ג מ״ש בזה.
(ו) דהרשאה לא מקרי קיו׳ – עיין בתשו׳ נו״ב תניינא ס״ס קכ״ח שכ׳ דמ״ש הגאון השואל (ה״ה מהר״מ ברבי ז״ל) דלאחר נתינה לא מהני להתקיים הגט בחותמיו כי דודאי עשו כמנהג בנל ב״ד לקרוע הגט אחר נתינה קרע ב״ד בכל הצדדין ואין קוראין מתוך הקרע ואין זה קיום העולם עכ״ל דברי שגגה הם ומה בכך שנקרע הגט אפי׳ נקרע חתימת העדים לשני קרעים ממש בכל אורך החתימה עד שנחלקו כל האותיות לשתים אפ״ה אם מתקרבין יחד והעדים מכירים כו׳ ובפרט לפי מנהגינו לחתוך בסכין בכל ארבע זויות חתך אחד באלכסון אינו מגיע כל החתך בחתימת העדים רק באות אחד או שתים וא״כ יכולים להכיר שאר החתימה שהרי כ׳ הש״ך בסי׳ מ״ו שא״צ להכיר כל אות רק רוב החתימה ע״ש:
המביא גט ממ״ה והבעל עשאו שליח להוליכו לאשתו צריך שיעמוד על כתיבתו וחתימתו ויאמר בפני נכתב ובפני נחתם אבל מארץ ישראל אין צריך וטעמא משום דבחוצה לארץ אין עדים מצויין לקיימו ואם תינשא בו היום או מחר יבא הבעל ויערער ולא תוכל למצוא עדים לקיימו לכך תקנו שלא תתגרש בו עד שיאמר השליח בפני נכתב ובפני נחתם והאמינוהו ואז לא נחוש לערעורו של הבעל אבל בארץ ישראל שתוכל לקיימו תינשא בו אף על פי שלא אמר בפני נכתב ובפני נחתם ומטעם זה אפילו חמש נשים שאינן נאמנות להביא גט בארץ ישראל כדפרישית לעיל נאמנות להביאו בח״ל ולומר בפני נכתב ובפני נחתם דליכא למיחש שמא מכוונות לקלקלה כיון שאין הבעל יכול לערער במה דברים אמורים כשהערעור בלא ראיה אפילו מביא עד אחד.
ובארץ ישראל נמי אם אומר בפני נכתב ובפני נחתם מועיל לדחות ערעורו של בעל אף על פי שלא היה צריך.
ואם נאבד הגט הויא ספק מגורשת ואם בא הבעל וערער הוי ספק ממזר.
כתב הרמב״ם נכתב בארץ ישראל ונחתם בחוצה לארץ צ״ל בפני נכתב ובפני נחתם נכתב בחוצה לארץ ונחתם בארץ ישראל אין צ״ל בפני נכתב ובפני נחתם ור״ת כתב דהאידנא בכל המקומות חשיבי ניידי וצ״ל בפני נכתב ובפני נחתם.
(א) המביא גט ממדינת הים והבעל עשאהו שליח וכו׳ משנה בריש גיטין (דף ב.) המביא גט ממ״ה צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם ובגמרא (שם) מ״ט רבה אמר לפי שאין בקיאין לשמה רבא אמר לפי שאין עדים מצויים לקיימו ובגמרא מפרש כמה מילי דאיכא בינייהו וכתב הר״ן שהראב״ד פסק כרבה אבל הרי״ף והרא״ש כתבו דסוגיין כרבא דהיכא דאיכא עדים מצויין לקיימו לא צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם וכן דעת הרמב״ם בפ״ז ואמרינן בגמרא ולרבא דאמר לפי שאין עדים מצויים לקיימו ליבעי תרי מידי דהוה אקיום שטרות דעלמא בדין הוא דבקיום שטרות נמי לא ליבעי כדר״ל דאמר עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין ורבנן הוא דאצרוך והכא משום עיגונא אקילו בה רבנן ובהדיא אמרו בגמרא (ג:) ובפ״ב דגיטין (כג:) דכל היכא דאמר השליח בפני נכתב ובפני נחתם לא מהני ערעור הבעל וכ״כ רש״י והרשב״א בריש גיטין וכתב שם הרשב״א דהכי איתא נמי בירושלמי וכ״כ הרמב״ם בפ״ז וכתבתי כל זה לפי שמצאתי שעלה על דעתו של הרשב״א בריש גיטין לגמגם קצת בדבר ומייתי לה מדיוקא דמתניתין ולא היה צריך דבהדיא אמרינן הכי בספ״ב דגיטין דכל היכא דאמר השליח בפני נכתב ובפני נחתם אי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה:
(ב) אבל בא״י שתוכל לקיימו תינשא בו אע״פ שלא אמר בפני נכתב ובפני נחתם כלומר ומתירין אותה לינשא אע״פ שלא נתקיים דאל״כ מאי רבותא דא״י ממ״ה וכ״כ הרשב״א בתשובה ופשוט הוא:
(ג) ומטעם זה אפי׳ ה׳ נשים שאינן נאמנות להביא גט וכו׳ משנה וגמרא ספ״ב דגיטין (כג.) וכבר כתבתיה בסי׳ הקודם לזה:
(ד) בד״א כשמערער בלא ראיה ואפי׳ מביא עד אחד זה פשוט מדאמרינן בכמה דוכתי בפ״ק דגיטין דהימנו רבנן לשליח האומר בפני נכתב ובפני נחתם כבי תרי ופשיטא דאין דבריו של אחד במקום שנים:
(ו) ובארץ ישראל נמי אם אומר בפני נכתב וכו׳ גם זה בריש גיטין (דף י.) דרב כהנא אייתי גיטא וא״ל לא צריכת למימר בפני נכתב ובפני נחתם ואי אמרת אהני דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה:
וכמו שאין צריך לקיים עידי הגט כשאומר בפני נכתב ובפני נחתם כך אין צריך לקיים עידי השליחות כו׳ או אפי׳ אין שום עדות בשליחות וכו׳ כ״כ הרא״ש בריש גיטין וגם בתשובותיו כלל מ״ה סי׳ י׳ וכ״כ סמ״ג וסמ״ק ומרדכי ר״פ התקבל והגהות מרדכי דגיטין והגהות מיימון בפ״ה ופרק ו׳ וכ״כ רבי׳ בסי׳ שקודם זה בשם הר״פ ז״ל וכ״כ הרשב״א בתשובה בח״א סי׳ תקס״א וכתב דשכיר נמי נאמן וכתב רבי׳ בסימן שלפני זה דאיתא בירושלמי עשה שליח להוליך לה גט צריך להחזיקו בעדים ושהרא״ש כתבו לפסק הלכה וכבר כתבתי שם דאע״ג דסבירא ליה להרא״ש שאינו צריך עדים על שליחותו מכל מקום בעת שימנה אותו הבעל לשליח צריך שימנה אותו בפני עדים אבל אם הוא אומר שמינהו בינו לבין עצמו או אפי׳ בפני עד אחד אין בשליחותו ממש ודייקתי כן מלשון רבי׳ שכתב כאן ושכן משמע מהגהות פ״ה ושכן כתב סמ״ג וכתבתי שם דעת רבינו ירוחם והרשב״א בפי׳ הירושלמי וכבר כתב שם רבינו דעת הרמב״ם דשליח הולכה ושליח הובאה אין צריך למנותו בעדים. עיין בתשובת הריב״ש סי׳ נ״ג וכתבתי בסימן שקודם זה אצל דיני שליח שממנה שליח:
(א) האם הטעם דצריך לומר בפני נכתב ונחתם הוא מחמת דאין בקיאים לשמה או מחמת דאין מצויים לקיימו. הב״י בסעיף א בד״ה המביא, הביא בזה מחלוקת אמוראים והביא מחלוקת כמי ההלכה, ויש להעיר דסמ״ג בעשה נ, הביא להלכה מר״ת דהלכה כרבא דאין מצויים לקיימו, וכ״כ ראב״ן בסי׳ תקנז ד״ה שליח, וכ״כ תוס׳ רי״ד בגיטין ב: ד״ה אי נמי, וכ״כ המאירי בגיטין ב. ד״ה אמר המאירי המביא.
בעל שהביא ראיה בעדים נאמן לדחות את דברי השליח שאמר בפני נכתב. כן הביאו הטוש״ע והב״י בסעיף ב, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בעשה נ, שנאמן לדחות את השליח שלא האמינו לשליח כשנים אלא לגבי ערעור בלא ראיה אבל לא כשיש ראיה, ע״כ, ומלשון זו של סמ״ג מבואר דאפי׳ לא חשיב כתרי ותרי אלא העדים נאמנים.
האם מהני לומר בפני נכתב ונחתם לפני הנתינה ויתן לה תוך כדי דיבור. הב״י בסעיף ו-ז, הביא מהראשונים דמספקא לר״י, ויש להעיר דמלשון סמ״ג בעשה נ, מבואר דס״ל דאם יתן תוך כדי דיבור מהני, ומספקא לר״י רק אם אומר הרבה לפני הנתינה.
האם מהני לומר בפני נכתב ונחתם לאחר כדי דיבור מהנתינה אם אינם עסוקים באותו ענין. הטור והב״י בסעיף ו-ז, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דמדברי סמ״ג בעשה נ, וסמ״ק מצוריך במצוה קפא אות רכה, מבואר דלא מהני.
לא אמר בפני נכתב ונחתם ונישאת האם מהני ליתן הגט שוב ולומר. הב״י בסעיף ו-ז בד״ה ואומר, הביא מהרמב״ם דמהני, ויש להעיר דבגיטין ה:, איכא פלוגתא דתנאי בגוונא שלא אמר האם יוציא הבעל השני והולד ממזר או לא, דלרבי מאיר הולד ממזר, וכתבו תוס׳ שם בד״ה כיצד, וכ״כ סמ״ג בעשה נ, דלרבנן מהני לאחר שנישאת ליתן הגט ולומר, אבל לרבי מאיר לא מהני אלא תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה, ע״כ, וכתב סמ״ג דר״י מסתפק אם הלכה כרבי מאיר או לא, וסמ״ג נוטה דהלכה כרבי מאיר כיון דבירושלמי איתא דהלכה כרבי מאיר בגיטין אפי׳ כשהוא יחיד אצל רבים, ע״כ, ומאידך תוס׳ רי״ד בגיטין ה: ד״ה אין ר׳ מאיר, כתב דאין הלכה כרבי מאיר.
האם צריך לומר בפני נכתב אפי׳ מבית לעליה. הב״י בסעיף א בד״ה כתוב באורחות חיים, הביא מהאו״ח דצריך לומר אפי׳ מבית לעליה כפי׳ ר״ת ואנו כבני מחוזא דניידי, ע״כ, ויש להעיר דכל זה כתב נמי סמ״ק מצוריך במצוה קפא אות רכו, וכן סמ״ג בעשה נ, הביא להלכה את דברי ר״ת דאנן ניידי דאין לנו קרקעות ונחלות כמקדם, ע״כ, וכן ראב״ן בסי׳ תקנז ד״ה וכן האשה, כתב דצריך אף באותה שכונה, וכן מדבריו בסי׳ תקסז ד״ה עתה, מבואר דבכל גוונא צריך לומר בפני נכתב אם שלחו על ידי שליח.
לא אמר השליח בפני נכתב ונחתם וניסת האם מהני שיטול ממנה הגט ויתן לה ויאמר בפני נכתב ונחתם. הב״י בסעיף א בד״ה לא אמר, הביא בזה כעין מחלוקת, ויש להעיר דראב״ן בסי׳ תקנז ד״ה ואם נתנו, כתב דמהני.
דוקא בסומא אמרינן דאינו יכול ליתן הגט אם אינו מכיר את האשה אבל בשאר אינשי יכולים לסמוך בזה על עדים שיעידו שזו האשה. כן הביא הב״י בסעיף יא בד״ה ומ״ש רבינו והוא, מכמה ראשונים וסמ״ג, ויש להעיר דסמ״ג שם הביא דכן דעת ר״י.
בעל שמביא גיטו האם צריך לומר בפני נכתב ונחתם. הרמ״א בסעיף יד, הביא מהב״י בסי׳ קמא,כט בד״ה ועל מה, שהאורחות חיים כתב דצריך לומר, ועי׳ במה שכתבתי בסי׳ קמא שם.
האם האידנא צריך לומר בפני נכתב ונחתם אף משכונה לשכונה. הטור והב״י בסעיף א בד״ה ורבינו תם, הביאו בזה כעין מחלוקת, ועי׳ במה שכתב בזה הב״י לעיל בסעיף א ד״ה כתוב באורחות חיים, ובמה שכתבתי שם.
האם צריך השליח לראות שהסופר כותב את הגט. הטור והב״י בסעיף טו ד״ה אין צריך, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דראב״ן בסי׳ תקנז ד״ה והשליח, כתב דסגי אם שמע את הבעל אומר לסופר תקן הקלף והקולמוס וכתוב גט לאשתי או ששמע השליח קול הקלף והקולמוס כשהיה הסופר כותבו, ובסי׳ תקסז ד״ה עתה, כתב דאפילו נכתב בפניו כל שהוא יכול לומר בפני נכתב.
האם לגבי החתימה מהני לשמוע קול הקולמוס והקלף. הבית שמואל בסעיף טו ס״ק ל, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דראב״ן בסי׳ תקנז ד״ה והשליח, כתב דלא מהני וצריך לראות, אמנם בסי׳ תקסז ד״ה עתה, כתב ראב״ן דאם נכתב בפניו כל שהוא יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם, ע״כ, ומשמע לכאורה דלא נחתם בפניו.
שנים שהביאו גט אם צריכים לומר בפנינו נכתב ונחתם. הטוש״ע בסעיף יח, כתבו דאין צריכים לומר, וכן הביא הב״י מכמה ראשונים, ויש להוסיף דכ״כ סמ״ק מצוריך במצוה קפא אות רכה.
(א) בגמרא ריש גיטין פירש״י דמיירי בשליח להולכה משמע אבל לקבלה לא צריך וכ״כ הר״ן שם בהדיא וכ״נ מדברי כל הפוסקים:
(ב) וכן הוא בהגהת מרדכי ריש התקבל בתשובת ר״ת וכ״ב התוס׳ ריש גיטין אם איפשר לקיים עדי הגט א״צ לומר וכ״כ הרי״ף והרא״ש וכ״כ הטור לקמן בסימן זה א״כ בזמן הזה דנהיגין לכתוב בהרשאה מי ומי הם עדי הגט ומקיימים הגט בהרשאה א״כ לא היה צריך לדידן למימר בפני נכתב ובפני נחתם כן משמע במרדכי ריש התקבל ובתשובת הרשב״א סימן תקס״א אמנם לא נהיגין כן וכ״כ בסדר גיטין וכ״כ בריב״ש סי׳ שי״ח דהרשאה לא מיקרי קיום דאיכא למיחש שאותו הגט נאבד או נשרף וזה מזוייף וע״ש:
(א) עד שיאמר השליח בפני נכתב ובפני נחתם והאמינוהו כו׳ ובגמרא פריך הואיל שהטעם שצריך לומר כך משום שאין עדים מצויים לקיימו אמאי צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם סגי ומשני משום וכו׳ ופירש״י ותוס׳ הכל מבואר בב״י:
(ב) אע״פ שלא היה צריך ע״ל סימן ק״ד שכתב רבינו ז״ל ואם הכריזו בדבר שאין צריך הכרזה או בשעה או במקום שאין מכריזין כתב הרי״ף דכמאן דליתא דמי כו׳ והרא״ש כתב כיון שהכריזו אעפ״י שלא היו צריכין דינו כבמקום שצריך הכרזה וכ״כ בח״מ סי׳ ק״ט. ונ״ל שגם בכאן קמ״ל דה״א כיון שהוא מקום שלא תיקנו בו חכמים תקנותיהן מפני שיש לו בירור על קיום ה״א דלא מהני קא משמע לן ואיפשר דאפי׳ להרי״ף מהני דשאני התם כיון דאין דרך להכריז יוכלו למימר לא שמנו לבינו על הכרזתו מה שאין כן כאן שאומר השליח בהדיא בפני נכתב ובפני נחתם וק״ל:
(א) המביא (גט ממ״ה דהיינו ממקום למקום בח״ל או מא״י לח״ל או מח״ל לא״י ועיין בסמוך סעיף ל״ד כ״פ):
(ב) ויאמר בשעת הבאתו בפני נכתב ובפני נחתם:
(ג) אבל מא״י ר״ל בא״י גופא מעיר לעיר ובס״א כתב בהדיא אבל בארץ ישראל:
(ד) והאמינוהו כו׳ זה לשון הגמרא בפרק קמא דגיטין דף ג׳ ע״א ליבעי תרי מידי דהוי אקיום שטרות דעלמא. בדין הוא דבקיום שטרות נמי לא ליבעי דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין ורבנן הוא דאצרוך והכא משום עגונה אקילו בה רבנן ועיין בדרישה:
(ה) שתוכל לקיימו תינשא בו כלומר ומתירין אותה לינשא אעפ״י שלא נתקיים דאם לא כן מאי רבותא דארץ ישראל ממ״ה בית יוסף:
(ו) ומטעם זה אפי׳ חמש נשים כו׳ עד כיון שאין הבעל יכול לערער ואם תאמר לה אכתי יכול לערער בעדים ושמא הני נשי זייפו הגט ומעולם לא נתן הבעל להן הגט ויביא הבעל עידי חתימה ויאמרו מעולם לא חתמנו אגט זה ויש לומר דהא האשה דהגט יוצא מתחת ידה יכולה לומר מאן לימא דהני עדים נינהו דילמא אחריני ששמם כשמם הוי וחתמו ומתו או הלכו להם למדינת הים והיותר נראה דלא חששו למילתא דלא שכיחא כולי האי דהרי גם בשליח דעלמא חששו שמא יערער הבעל ומ״ה הצריכו לשליח לומר בפני נכתב ואף כשאומר בפני נכתב כו׳ אם מביא הבעל עדים ערעורו ערעור ואפ״ה התירוהו לינשא על פי השליח ולא חששו שיביא עדים ויערער:
[ו] אפי׳ מביא ע״א דהימנוה לשליח כבי תרי ופשיטא דאין דבריו של אחד במקום שנים ב״י:
(ח) אעפ״י שלא היה צריך פירוש לאומרו ולא אמרינן לא דקדק השליח במה שאומר ועיין בדרישה:
(כד) הוי ספק מגורשת ר״ל לעניין אם קבלה הקידושין מאחר:
(כה) הוה ספק ממזר דשמא אם היה הגט לפנינו היה מתקיים:
(א) המביא גט ממ״ה וכו׳ משנה בריש גיטין המביא גט ממ״ה צריך שיאמר בפ״נ ובפ״נ ופליגי בה מ״ט רבה אמר לפי שאין בקיאין לשמה רבא אמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו ופסקו הפוסקים כרבה ובגמרא מפורש דכל ח״ל קרי ליה מ״ה בר מבבל דהוי כא״י לגיטין דכיון דאיכא מתיבתא מצויין לקיימו כדאיתא בגמ׳ ריש (דף ו׳) וה״ה במביא גט בח״ל עצמה ממדינה למדינה אבל מעיר לעיר במדינה אחת בח״ל אצ״ל בפ״נ ובפ״נ וכתבו התוס׳ הא דלא נקט תנא המביא גט מח״ל לאורויי דוקא במביא ממקום רחוק לאפוקי רקם וחגר שהם ח״ל וסמוכים לא״י וקאמר בגמרא (דף ג׳) דלקיומיה לגיטא סגי באומר בפני נחתם אלא דמש״ה אצרכוהו לומר בפני נכתב דלא ליתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא ולמימר דבחד סהדא נמי מקיימי ולא אקילו רבנן דחד סהדא מקיים לגיטא אלא באשה משום עיגונא. ומ״ש ואז לא נחוש לערעורו של בעל ה״א בגמרא ריש (דף ג׳) ובספ״ב דגט סוף (דף כ״ג) דכל היכא דאמר השליח בפ״נ ובפ״נ אי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה ודוקא בשליח להולכה אבל שליח לקבלה אצ״ל בפ״נ ובפ״נ דכיון דנתגרש מיד בקבלת השליח ודאי לא יערער דגומר ומגרשה מיד משא״כ בשליח דלא נתגרשה עד שיגיע הגט לידה ומיהו ודאי אי אתי בעל ומערער אף בשליח לקבלה צריך לקיים בחותמיו כדין המביא גט בא״י וכ״כ הר״ן והכי משמע ממ״ש רבינו והבעל עשאו שליח להוליכו. ומ״ש אבל בא״י פירוש בא״י מתירין אותה לינשא אע״פ שלא נתקיים וכן פירש״י במשנה ראשונה דאם אין עליו עוררים מסתמא כשר וכ״כ התוס׳ לשם באריכות:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חהכל
 
(ב) בַּעַל שֶׁהֵבִיא רְאָיָה בְּרוּרָה בִּשְׁנֵי עֵדִים שֶׁגֵּט זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, מְזֻיָּף הוּא, הֲרֵי זֶה בָּטֵל.
באר הגולהטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהעודהכל
(יב) שם ממ״ש בסוגי׳ אלא ערער תרי ותרי נינהו וכו׳ שם דף ט ע״א וכ״ש שליח שלא יפה כחו יותר מקיום גמור
אבל אם מביא ב׳ עדים שהוא מזוייף הרי הוא בטל שלא האמינו לשליח שאומר בפני נכתב ובפ״נ אלא לדחות ערעורו אבל במקום שמכחישין אותו לא האמינוהו.
(ה) אבל אם מביא שני עדים שהוא מזוייף הרי הוא בטל שלא האמינו לשליח וכו׳ וכ״כ הרמב״ם בפ״ז וכתב ה״ה דהכי אמרינן בפרק קמא דגיטין (גיטין ט.) אמילתא אחריתי אלא ערער תרי תרי ותרי נינהו מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני כלומר ואפי׳ נתקיים בחותמיו אמאי כשר וכל שכן במקום שליח דלא יפה כחו יותר מקיום גמור:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ז) לא האמינוהו דלא עדיף מקיום גמור דאמרינן מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני ואוקמוה בחזקת א״א:
באר הגולהטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישההכל
 
(ג) כְּשֵׁם שֶׁאֵין צָרִיךְ לְקַיֵּם הַגֵּט כְּשֶׁאוֹמֵר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, כָּךְ אֵין צָרִיךְ לְקַיֵּם עֵדֵי הַשְּׁלִיחוּת, אֶלָּא נֶאֱמָן לוֹמַר שֶׁהַבַּעַל עֲשָׂאוֹ שָׁלִיחַ {בְּעֵדִים,} אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַכִּירִין חֲתִימַת עֵדֵי הַשְּׁלִיחוּת, אוֹ אֲפִלּוּ אֵין לוֹ שׁוּם עֵדוּת בַּשְּׁלִיחוּת אֶלָּא שֶׁאָמַר שֶׁהַבַּעַל עֲשָׂאוֹ שָׁלִיחַ כָּרָאוּי, נֶאֱמָן. {וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קמ״א סָעִיף י״א וְסָעִיף כ״ד כֵּיצַד נוֹהֲגִין לְכַתְּחִלָּה.}
באר הגולהט״זבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חעודהכל
(יג) טור וכ״כ הרא״ש בריש גיטין ובתשו׳ כלל מ״ה וש״פ
(ד) א״צ לקיים עדי השליחות כו׳ – ואם אחד נתן גט לאשתו שלא במקום דירתם והאשה רוצה ליקח כתב ע״ז שנתגרשה ולילך למקום דירתה והיא צריכה לכך לפי שעכשיו קורעין הגט והוא נשאר ביד הרב צריך שיהיו עכ״פ ב׳ עדים ע״ז ואין הרב נאמן להעיד יחידי בזה ול״ד לקיום העדות דסגי בחתימות הרב לחוד כמ״ש בח״מ סימן מ״ו התם א״צ לקיים אלא מדרבנן דבל קיום שטרות אינן אלא מדרבנן ומדאורי׳ עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן דמי משא״כ כאן דצריך לאפוקה מחזקת א״א צריך שנים והיינו שיעידו בב״ד ע״ז ולא מתוך כתבם כדאיתא בח״מ סעיף י״א לענין שאר עדות (ואם כן כאן שרצונ׳ ליקח כתב לא מהני שני עדים על פי כתבם) אלא צריך כאן לג׳ דהיינו ב״ד וב״י הביא בסימן זה בשם תשובת רשב״ץ לענין אם השליח קבל הגט וקרעו ומביא ג׳ חתימות דיינים שקיימו חתימות ב׳ עדים ואין שם קיום על דייני קיום דסגי בהכי והכי נמי כן הוא בזה.
(ז) כשם שא״צ לקיים הגט וכו׳. כ״כ הרא״ש ריש גיטין ושאר פוסקים לכאורה נראה לדייק כמה דיוקי׳ מזה א׳ דוקא ש״ה נאמן משום דהוא נאמן לומר ב״נ נתנו חז״ל ליה נאמנות ג״כ לומר דהוא שלוחו אבל ש״ק אינו נאמן גם משמע דוקא בח״ל דאומר ב״נ וב״נ נאמן ולא בא״י ולא כהרמ״ה ובסעיף י׳ בהג״ה לא משמע כן גם משמע אפילו בעיר א׳ נאמן ואפילו אם הבעל מכחישו ובסמוך גם בסי׳ קמ״א לא משמע כן וכתב בט״ז אשה שנתגרשה צריכה כתב מב״ד שנתגרשה ואין הרב נאמן להעיד ע״ז יחידי ול״ד לקיום שטרות דכאן מוציא אותה מחזקתה לכן צריכה היא מעשה ב״ד ואז יכולה להראות בכל מקום אשר תבוא דהיא מגורשת:
(ג) הגט – אשה שנתגרשת צריכה כתב מב״ד שנתגרשה ואין הרב נאמן להעיד ע״ז ב״ש:
(יד) כשם כולי – ע״ל סי׳ קמ״א סי״א
(טו) בעדים – כס׳ האחרונה שם:
(ז) לקיים הגט – עבה״ט מ״ש בשם ט״ז וב״ש אשה שנתגרשה צריכה כתב מב״ד שנתגרשה כו׳ ובב״ש מסיים בה ול״ד לקיום שטרות ר״ל בח״מ סי׳ מ״ו ס״ד בהגה שנהגו שהרב התופס ישיבה כו׳) דכאן מוציא אותה מחזקתה לכן צריכה היא מעשה ב״ד כו׳. והנה זה פשוט דדוקא במקום שהיא מוחזקת בא״א וכמבואר מלשונם שכתבו דכאן מוציא אותה מחזקתה. אבל במקום שאין יודעין שהיתה א״א גם היא עצמה נאמנת לומר גרושה אני כדלקמן סי׳ קנ״ב ס״ו והכתב ראיה אינו רק לרווחא דמלתא פשיטא דמהני אפי׳ עד א׳ בכתב עמ״ש בסי׳ קנ״ב סק״ו. ומ״ש ואין הרב נאמן להעיד ע״ז יחידי. מ״ש ביחידי ל״ד הוא וה״ה הרב עם עוד אחד לא מהני וכמו שאסיים דצריכה מעשה ב״ד. והטעם דאין מועיל שנים הוא פשוט ומבואר לעיל סי׳ מ״ב בב״ש סקט״ו דהוי מפי כתבם (וכן מבואר להדיא בט״ז עצמו סק״ד דאפי׳ שנים צריך דוקא שיעידו בב״ד ע״ז ולא מתוך כתבם ע״ש) ולפ״ז אם מפורש בהכתב ראיה שנכתב מדעת המגרש והמתגרשת דאז דין שטר עליו שפיר מועיל שנים כמבואר מדברי הב״ש שם ועמ״ש בפ״ח שם. ואפשר דאם הרב ועוד דיין א׳ חתומים עליו סגי אף אם אין מפורש שנכתב מדעת שניהם דהא בב״י ובב״ש שם כתבו בשם הרשב״א דלא אמרינן בזה חזקה אין עדים חותמין אלא בריצוי הצדדים דאנן סהדי דאין העדים בקיאים בזה (ע׳ בח״מ סי׳ ל״ט סי״א) וא״כ גבי שני דיינים ל״ש זה וכן מצאתי ברדב״ז ח״ב סי׳ תשס״ה גבי שטר קדושין שנכתב ע״י סופרי העיר אמרינן חזקה דבקיאי בזה ולא חתמו אלא מדעת ע״ש וכ״ש כאן בנכתב ע״י דיינים וצ״ע ועיין בתשו׳ הרדב״ז ח״א סימן קס״ח שכתב וז״ל שאלת ממני על אשה מקנדיא שהיתה בחזקת שהיא מגורשת אלא שאין שם עדים שראו הגירושין ואין בידה גט כי אבד ואני עכבתי אותה מלינשא עד שנשלח לקנדיא וכתבו משם בזה״ל דאינו להגיד ולהודיע לכ״ת בתו״ע גמורה איך הבחורה הזאת היא מגורשת עד נתגרשה בב״ד שלנו והרי היא מותרת לכל אדם כו׳ (ושנים היו החתומים כן מבואר מל׳ התשובה להלן שיובא מיד) ואתה כתבת כי עדיין היא באיסור משום דבעינן מפיהם ולא מפי כתבם ובאנו לפלוגתא דרבוותא. תשובה אין כאן מחלוקת ואשה זו מותרת לינשא דמעשה ב״ד הוא זה מה שכתבו מקנדיא שהרי אמרו נתגרשה בב״ד שלנו והרי היא מותרת לכל אדם ואין זה לשון עדות (ע׳ בח״מ סי׳ מ״ו סכ״ט ובש״ך שם ס״ק ע״א) ועוד כי יהודא חן הוא רב שבעיר ומשה קזני הוא חכם וזקן והם הם הב״ד שנתגרשה בפניהם ואע״פ שכתוב בתורת עדות גמורה לאו דוקא אלא לחזק הדבר כתבו כן ואע״ג דלא כתוב בה במותב תלתא סתמא דמלתא הכי הוי (אפשר שהוצרך לזה לפי שהכתב מקנדיא לא נכתב מיד אחר הגירושין לראיה רק תשובה לשואל ובודאי לא נכתב מדעת הצדדים עמ״ש לעיל) ולא חששו לכתוב לפי שסמכו עצמם על סוף הלשון וחתמו תרי מגו תלתא ואין בכ״ז דבר לעכב כדי לעגן האשה כו׳ וגדולה מזו אני אומר שאפי׳ היה עדות ממש כאשר חשבת יש להתירה לסמוך על האומרים דעדות כזו כשרה שכיון שבאה בחזקת גרושה אלא שאבד גיטה גלוי מלתא בעלמא הוא וסגי בעדות כזה אע״פ שהוא מפי כתבם ותו דבמלתא דעביד לגלוי לא משקרי. ואי משום דלא הזכירו שם המגרש כיון שאמרו שהיא מותרת לכל אדם ליכא למיחש למידי עכ״ל: וע׳ בתשו׳ מנחת עני סי׳ נ״ה שכ׳ לרב אחד וז״ל בנדון מעשה ב״ד אשר חשש לדברי הט״ז כו׳ נראה ברור דדברי הט״ז אינם אמורים רק בריחוק מקום שלא נתפרסם הגירושין ולא נתחזקה בגרושה אבל במקום קרוב כו׳ ועוד נראה דהא דאין אשה נאמנת לומר גרשני בעלי שלא בפניו היינו דוקא באומרת גרשני סתם משום דל״ש בזה חזקה דאין אשה מעיזה כו׳ אבל באומרת גרשני בעלי בפני ב״ד פלוני ועדים פלוני והוא במקום קרוב ודאי דנאמנת מטעם מלתא דעל״ג כו׳ דחזקה זו אלים טובא ואפי׳ במידי דאורייתא סמכינן עלה כמבואר בר״ה דף כ״ב ובבכורות דף ל״ו כו׳ ומכ״ש בנ״ד שהבעל במקום קרוב דודאי לא ישתוק אין לחוש כלל להצריך מעשה ב״ד כו׳ ע״ש עוד. והנה החילוק הראשון שכתב דהיכא דנתחזקה בגרושה א״צ עדים לענ״ד הוא פשוט וברור וכן מבואר מדברי הרדב״ז שיובא לקמן סי׳ קנ״ב ס״ח סקי״ד ואמנם צריך שיהיה חזקה ברורה לא קול בעלמא כמבואר ברדב״ז שם. ומזה הטעם מעשים בכל יום באשה עירנית שמתגרשת אין נותנים לה מעשה ב״ד אף שכמה פעמים נמשך זמן רב קודם שתנשא ואז אין עדים שהיא גרושה והיינו כיון דהאידנא אין מגרשין בצנעה ורגילין ליתן הגט במנין עשרה כמ״ש בש״ע ס״ס קל״ג ובסדר הגט סעיף ע״ז ממילא תתחזק בגרושה. אלא דאם רוצה ללכת למקו״א אז נותנין לה מעשה ב״ד. אך החילוק השני שכ׳ דדוקא באומרת נתגרשתי סתם אבל באומרת בפני ב״ד פלוני צ״ע טובא דמדברי הרשב״ץ שהובא בש״ע לקמן ס״ס קנ״ב לא נראה כן דהא כיון שיש בידה מעשה ב״ד בודאי כתוב בתוכו באיזו מקום נתגרשה ומסתמא גם היא אומרת כן ואפ״ה בעינן דוקא שיוכרו החתימות ולא מפליג שם בין אם הוא מקום רחוק או קרוב וכן מבואר מדברי הרדב״ז שהובא למעלה דאף שאמרה שנתגרשה בקנדיא לא סמך עליה ושלח לקנדיא (ועב״ש לעיל סי׳ י״ו סק״ד ודוק). גם צ״ע מהא דאי׳ ביו״ד סימן רס״ח ס״ט גבי גר בימים הראשונים שאמר נתגיירתי בב״ד פלוני דפסקינן דאינו נאמן. מיהו בזה אפ״ל כיון דחיישי׳ שמא הוא משקר ועדיין עכו״ם הוא לא שייך האי סברא דהוא אינו חושש אם יתבדה קצת דומה לזה משני הש״ס שם ביבמות מ״ז בהא דאינו נאמן על הבנים משום לדבריך ע״ג אתה כו׳ אך מדברי הרא״ש שם בהא דאמרי עדים שמענו בב״ד של פלוני כו׳ ודאי קשה על סברא הנ״ל ועיין בתשו׳ נו״ב סי׳ כ״ז ובתשו׳ שיבת ציון סי׳ ל״ח ובט״ז יו״ד סי׳ קמ״ט ס״ק י״ח ובפר״ח שם והדברים ארוכים ואכמ״ל: שוב ראיתי בתשו׳ בית דוד סימן כ״ב שנשאל ג״כ בענין זה אם לסמוך על כתב ראיה שמביאה האשה שנתגרשה וחתום בו רק הרב המסדר לחוד. והזכיר שם דברי הט״ז הנ״ל דאפילו ב׳ עדים לא מהני משום דהוה מפי כתבם וכתב דאין להקשות על דבריו מהא דמהני ח״י ב׳ עדים בחליצה כמבואר ברי״ף ורמב״ם דכל שנים שראו החליצה יכולים לכתוב לה שטר שחלצה כו׳ דשאני חליצה דאינה יכולה לברר שחלצה כ״א בעדים ולכך תיקנו חכמי הש״ס שיתנו לה שטר לראיה וכדאמרינן אתקין רב יהודא בגיטא דחליצה ולכן דין שטר יש לו כו׳ ואח״ז כתב לצדד להתיר בנדון השאלה שלא היה כאן עדים שהיתה א״א כי הט״ז לא מיירי אלא באשה שנתגרשה במקו״א וחוזרת לעירה במקום שיודעין שהיתה א״א כמו שמבואר להדיא בדבריו אבל במקום שאין יודעין כו׳ (וכמו שכתבתי גם אני לעיל רס״ק זה) ושוב דחה זה כיון דבמדינתינו הנשואות מכוסות ראשיהן וא״כ סתם אשה הבאה לפנינו כדרך הנשואות היה כאנן סהדי שהיתה א״א ותו לא מהימנא לומר גרושה אני וצריכה מעשה בית דין והאריך בזה (עמ״ש בסי׳ קנ״ב סק״ו דאין זה ברור) ובסוף כתב דמ״מ ראה מכמה רבנן קשישאי דלא קפדי בזה וסומכים על היתר עדות הרב המסדר לחוד. וחתר למצוא טעם לדבריהם משום דהאידנא שכיחי שיירות ושכיחי פאסטין ועי״ז בידינו לברר אמיתתו בכל עת ודמיא לגלוי מלתא בעלמא דפרק החולץ גבי עדות אחוה דמיתנא דמועיל אפי׳ אשה וקרוב וממילא דסגי גם בעד א׳ בכתב כו׳ ע״ש באורך: ולע״ד גם על היתר זה קשה לסמוך היכא שיחזקה בא״א. חדא דא״כ נתת דבריך לשיעורין והרי גם בענין בפ״נ משכונה לשכונה שכתב התוספת ריש גיטין דהאידנא כ״ע ניידי כבני מחוזא והובא לעיל ס״א בהגה לא מצינו מי שהיקל בזה בזה״ז לומר דהאידנא אשתני דינא ועוד בגוף הדבר שכ׳ שם שהמציא לחלק בין מלתא דעל״ג דאמרי׳ בש״ס גבי עד אחד שמת בעלה ובין גלוי מלתא בעלמא דפ׳ החולץ דמלתא דעל״ג הוא שאין בידינו לברר רק אפשר שיברר וגלוי מלתא הוא שבידינו לברר אמיתתו בכל עת כו׳ הנה חילוק זה בעינו קדמוהו הריב״ש סי׳ קנ״ה והועתק דבריו בס׳ מה״צ סי׳ י״ז בפתיחה אות ו׳ (וכנראה שגם התוספת בבכורות ל״ו ע״ב ד״ה והלכתא כיוונו לחילוק זה) וגם התשב״ץ ח״א סי׳ פ״ג כתב לחלק בזה (אלא שמחולק עם הריב״ש בדעת הרמב״ם שלדעת התשב״ץ ס״ל להרמב״ם גם במלתא דעל״ג נאמן עד א׳ כשר מה״ת עש״ה) וכפי המבואר מדברי הרשב״ץ שם הנה בביאור מלתא דעל״ג דבריו אחדים ושפה אחת עם הריב״ש ותשו׳ ב״ד הנ״ל. אך בעי׳ גלוי מלתא בעלמא הוא ז״ל מוסיף בה דברים שכ׳ דגלוי מלתא בעלמא היא שגם בלא אמירת זה העד הדבר קרוב לנו להיות נודע כמו שהעיד זה אלא שהוא מכוסה ונעלם קצת כמו בהא דפ׳ החולץ שכשבאין לפנינו איש ואשה לחליצה בודאי דעתינו סומכת שיבם ויבמה הן כאילו הענין נודע אלינו כו׳ וכן נמי בהא דפ״ב דכתובות זכור הייתי באשה פ׳ שיצתה בהינומא ואמרי׳ מ״ט כיון דרוב נשים בתולות נשואות גלוי מלתא בעלמא הוא כו׳ עש״ב. וכיוצא בזה כ׳ המרדכי בפ׳ מ״ח. והובא בב״י לקמן סימן קס״ט בהא דאין סומכין במנין השנים ע״פ קרובים שכ׳ דאין להביא ראיה מדאשתמודעינהו דפ׳ החולץ דהתם גלוי מלתא בעלמא הוא דבלא״ה תופסים אותו בחזקת אחיו מן האב כו׳ ע״ש (ומה דהב״ש סי׳ קנ״ז סק״ב כ׳ על המרדכי דל״מ כן מדברי שאר פוסקי׳ היינו דלא בעי׳ חזקה גמורה). ולפ״ז בנ״ד כיון דבלא הכתב ראיה אין דעתינו סומנת כלל שנתגרשה ואדרבה אנו תופסים שהיא בחזקת א״א לא שייך לו׳ דהוא גלוי מלתא בעלמא: וכ״ש לפ״ד הרי״ף והרא״ש בפ׳ החולץ שפי׳ גלוי מלתא בעלמא היא משום דלאו מלתא דאיסורא ולא אממונא מפסדי אלא מלתא בעלמא היא דמגלו דהדין הוא גברא פלן והא נהי איתתא פלניתא כו׳ וכמו שהובא בב״י סי׳ קס״ט ובפי׳ סדר חליצה בהאות ל״ח. א״כ פשיטא דבנ״ד שמביאה האשה כתב ראיה שנתגרשה בח״י הרב המסדר ודאי דאמלתא דאיסורא מסהיד ול״ש לומר גלוי מלתא בעלמא היא. וכוונת הרי״ף והרא״ש הנ״ל במ״ש אלא מלתא בעלמא הוא דמגלו כו׳ נראה שהוא על דרך שכתב הרמב״ם פט״ז מה׳ סנהדרין א״צ ב׳ עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו יוחזק בעד א׳ כיצד אמר עד אחד חלב כליות הוא זה כו׳ ואנל ה״ז לוקה כו׳ ועיין במל״מ פ״ג מה׳ שגגות דין ב׳ שכ׳ שדין זה נלמד מהירוש׳ פ׳ שני נזירין (וע׳ בתוס׳ חולין צ״ו ד״ה פלניא וזה מדוייק בלשון הרי״ף שם שמסיים וכיון דמודעי ליה הכי הרי אתחזק גביה דההוא סהדא כו׳ הילכך שרי ליה לסהדא למסמך אפומייהו ולמסהד עלויה דההוא גברא או עילוה דהך איתתא בין לענין איסורא כו׳ ומלשון זה הוציא הריב״ש סי׳ קפ״ב הובא בב״י ר״ס קנ״ז שאין אשה וקרוב נאמנין כשמעידין כן בשעת מעשה אלא שאם אמרו כן קודם מעשה שאין מעידין לא על ממון ולא על איסור הוחזק על פיהם ע״ש. והגם דהב״י כתב עליו דאין נראה כן מדברי הפוסקים כו׳ היינו משום דס״ל דענין זה אף בשעת מעשה הוי כמו קודם מעשה. אבל הא ודאי דאילו אתרמי שחלצה ממי שאין מכירין כאות׳ שכתב הא״ז הובא בפי׳ סדר חליצה אות ל״ה בהגה דבשעת הדחק יחלוצו אע״פ שאין מכירין ואח״כ תחזור אחר עדים המכירין. ועתה אחר החליצה באין אשה וקרוב להעיד שהן מכירין. פשיטא דגם הב״י מודה דאין נאמנים דעתה מעידין להתירה. וכמו שסיים שם ואח״כ תחזור אחר עדים. ומעתה בנ״ד שהכתב ראיה הוא אחר מעשה הגירושין וח״י הרב המסדר הוא להתיר האשה לעלמא פשיטא דאין זה ענין לגלוי מלתא בעלמא (והן עתה עיינתי שנית בספר הנ״ל וראיתי שהרב הגאון המחבר נ״י הרגיש בעצמו וכ׳ וז״ל ואף שלדברי הרי״ף ביבמות שפי׳ להך אשתמודעינהו אינו ענין לנ״ד מ״מ כדאי הוא הרמב״ם והריב״ש כו׳ עכ״ל ואין דבריו מובנים אצלי) ועמ״ש לקמן ס״ס קנ״ד בסה״ג ס״ד בשם תשו׳ חתם סופר ובשם גט מקושר מבואר ג״כ שדעתם דאפילו האידנא צריך לעיכובא מעשה ב״ד ע״ש. ע״כ לע״ד אין לסמוך על שום קולא בזה ואין לנו לזוז מדברי הש״ע והאחרונים דבעינן מעשה ב״ד של שלשה ובעינן אם צריך להכיר החתימות יבואר בע״ה לקמן ס״ס קנ״ב:
וכמו שאין צריך לקיים עידי הגט כשאומר בפ״נ ובפ״נ כך א״צ לקיים עידי השליחות אלא נאמן לומר שהבעל עשאו שליח בעדים אף על פי שאין מכירין חתימת עידי השליחות או אפילו אין לו שום עדות בשליחות אלא שאמר שהבעל עשאו שליח כראוי נאמן והרמ״ה כתב דאף בארץ ישראל שאין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם נאמן על השליח לומר שהבעל עשאו שליח.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ג) והר״ן סוף פ״ב דגיטין כתב דהרשב״א פליג בזה:
(ד) מיהו נראה דאם השליח כשר לעדות עולה לשנים וכן הוא שם בהגהות אלפסי דף תק״נ ע״ב וכתב בסדר גיטין סי׳ פ״ו דמהרא״י לא רצה להיות אחד מן הג׳ דיינים משום שנטל שכר מן הגט אך הושיב ג׳ בחורים והוא שאל כל השאלות יש נוהגין ליטול עוד ב׳ לעידי מסירה עוד שם סי׳ צ״ד שהדיינים לא יהיו קרובים לעידי הגט וכתב בתיקון ישן ועדי מסירה לא יהיו קרובים לא לדיינים ולא לאיש ולא לאשה וכ״ה בסדר גיטין סי׳ ע״ג:
(ט) עשאו שליח כראוי פירוש שמינה אותו בפני שנים והא דכתב בס״ס שקודם זה בשם הרא״ש שצריך עדים על השליחות כבר כתבתי שם בשם בית יוסף שמיירי בארץ ישראל או בחוצה לארץ ונתקיים בחותמיו שאז אינו אומר בפני נכתב ובפני נחתם ופליג אהרמ״ה:
(י) והרמ״ה כתב כו׳ נאמן על השליחות כו׳ מ״מ גם הרמ״ה סבר בשעה שמחזיקו להיות שליח צריך להחזיקו בפני עדים אלא שסבר שבשעת נתינתו הגט לאשה אין צריך להביא ראייה ע״ז: (כשמביאו ממ״ה צריך שיתנו לה בפני שלשה כו׳ פירוש דוקא ממ״ה דצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם מ״ה צריך ג׳ דקיום שטרות צריך שלשה אבל אם מביאו בארץ ישראל אין צריך ליתנו בפני שלשה אבל שנים צריך וע״ל סימן קל״ג כ״פ):
(ב) וכמו שא״צ לקיים עידי הגט וכו׳ כ״כ הרא״ש בריש גיטין. ומ״ש והרמ״ה כתב נראה מדברי רבינו דהסכים לדעת הרמ״ה ודלא כמ״ש בסימן קמ״א סי״ב בסתם בד״א בא״י צריך לקיים עידי השליחות וכו׳ דכאן חזר בו וכתב דעת הרמ״ה במסקנתו דאעפ״י דבא״י לא תיקנו לשליח לבדו לומר בפ״נ ובפ״נ לדחות ערעורו של בעל אפי׳ הכי על השליחות נאמן לבדו כיון דהגט יוצא מתחת ידו ועי״ל דרבינו תופס סברא ראשונה עיקר ולכן כתב בסי׳ קמ״א בסתם כסברא ראשונה אלא דכאן בסימן זה דכתב כל דיני בפני נכתב ובפני נחתם הביא גם כן דעת הרמ״ה דמיקל בארץ ישראל בשליח שאומר שהבעל עשאו שליח בעדים ובמקום עיגון יש לסמוך אדעתו אף בא״י:
באר הגולהט״זבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חהכל
 
(ד) בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁנּוֹתְנוֹ לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם כְּשֶׁאֵין הַשָּׁלִיחַ קָרוֹב אוֹ פָּסוּל, אֲבָל אִם הוּא קָרוֹב אוֹ פָּסוּל, צָרִיךְ לִתְּנוֹ לָהּ בִּפְנֵי ג׳ זוּלָתוֹ. {הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּיֵשׁ לְהַחֲמִיר, אֲפִלּוּ אֵין הַשָּׁלִיחַ קָרוֹב אוֹ פָּסוּל, לִתְּנוֹ לָהּ לִפְנֵי שְׁלשָׁה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא לִתְּנוֹ לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם אַף כְּשֶׁהוּא קָרוֹב אוֹ פָּסוּל (טוּר בְּשֵׁם הָרִי״ף), וְכֵן נוֹהֲגִין. וְיֵשׁ מַחֲמִירִין עוֹד, לִטֹּל שְׁנַיִם אֲחֵרִים לְעֵדֵי מְסִירָה, וְלֹא יִהְיוּ קְרוֹבִים לַדַּיָּנִים וְלֹא לָאִישׁ וְלֹא לָאִשָּׁה, גַּם הַשְּׁלשָׁה שֶׁיּוֹשְׁבִים לֹא יִהְיוּ קְרוֹבִים לְעֵדֵי הַגֵּט, וְלֹא לַשָּׁלִיחַ (בְּסֵדֶר גִּטִּין). וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קמ״א סָעִיף ל״ג. יֵשׁ מַחֲמִירִים וְאוֹמְרִים דְּהָרַב הַנּוֹטֵל שָׂכָר מִסֵּדֶר נְתִינַת הַגֵּט לֹא יִהְיֶה אֶחָד מִשְּׁלשָׁה הַיּוֹשְׁבִים לְדַיָּנִים, אֶלָּא יוֹשִׁיב ג׳ אֲחֵרִים וְהָרַב שׁוֹאֵל כָּל הַשְּׁאֵלוֹת וּמְסַדֵּר הַנְּתִינָה (בְּסֵדֶר גִּטִּין, כֵּן עָשָׂה מהרא״י).}
באר הגולהבית שמואלביאור הגר״אפתחי תשובהטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(יד) שם מהא דזמנין מייתי לה איתת׳ וכו׳ שם דף ה׳ ע״ב וה״ה לקרוב וכ״כ הר״ן שם
(ח) בד״א שנתנו לה בפני ב׳. הא דמצטרפים השליח היינו דוקא להיות א׳ מדייני קיום כשהוא אינו קרוב ופסול אבל לענין ע״מ אפי׳ בגט מקוים צריך למסור דוקא בפני שנים בזה איתא פלוגתא אם מצטרפים השליח כמ״ש בסי׳ קמ״א:
(טז) קרוב – תוס׳ שם ד״ה ה״ג כולי וכ׳ הר״נ שיש חולקים:
(יז) וי״א כולי – אף על גב דקי״ל כר״י דלא חיישינן לאשה או קרוב בזמה״ז חיישי׳ שם:
(יח) יש מחמירים כולי – כמ״ש בפ״ד דבכורות וע״ל בס״ס ס״ד:
(ח) דהרב הנוטל שכר – ע׳ לקמן ס״ס קנ״ד בסה״ג ס״ד ועיין בתשו׳ נו״ב תניינא סי׳ ק״ד ודו״ק:
וכשנותנו ליד האשה כשמביאו ממדינת הים צריך שיתננו לה בפני ג׳ שיהיו דיינין אלא שאם הוא ראוי לדון שאינו לא קרוב ולא אשה מצטרף עם שנים ואם לאו צריך ג׳ זולתו והר״ף מחמיר וכתב אע״ג דקי״ל כר׳ יוחנן דאמר בפני ב׳ טוב ליתנו בפני ג׳ שלא יבאו לטעות כשהשליח קרוב או אשה.
(ז) וכשנותנו ליד האשה כשמביאו ממ״ה צריך שיתננו לה בפני ג׳ אלא שאם הוא ראוי לדון וכו׳ גם זה בריש גיטין (דף ה:) איתמר בפני כמה נותנו לה רבי יוחנן ורבי חנינא חד אמר בפני ב׳ וחד אמר בפני ג׳ ואסיקנא דבהא קא מיפלגי דמר סבר כיון דאשה כשרה להביא גט זימנין דמייתי ליה אתתא וסמכי עלה ופירש״י וסמכי עלה. לאכשורי נמי בשנים ואשה לא חזיא לאיצטרופי בהדייהו לתלתא ומר סבר אשה מידע ידעי ולא סמכי עלה ותניא כמ״ד בפני שנים וכתב הר״ן דה״ה לקרוב המביא גט שצריך ליתנו בפני ג׳ וי״א דדוקא אשה דלאו בת דין היא כלל אבל הקרובים מצטרפין לג׳ שהקילו להכשירן כאן:
וכתב עוד שם הר״ן שאם מביאו בא״י אינו צריך ליתנו בפני ג׳ ופשוט הוא והכי דייק לשון רבינו שכתב כשמביאו ממ״ה מיהו בפני שנים לעולם צריך לכ״ע לכתחילה ולדעת הרבה פוסקים אם עבר ומסרו שלא בעדים אינה מגורשת וכמ״ש בסי׳ קל״ג:
(ח) והר״ף מחמיר וכתב אע״ג דקי״ל כרבי יוחנן וכו׳ עד אבל בדיעבד אין לחוש אם עמדו כן כתבו הגהות בפרק ו׳ בשם סמ״ק:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יא) בפני שנים רצה לומר אם השליח כשר והוא מצטרף עמהן:
(ג) וכשנותנו ליד האשה וכולי בריש גיטין (דף ג׳) בפני כמה נותנו לה רבי יוחנן ורבי חנינא חד אמר בפני ב׳ וחד אמר בפני ג׳ ואסיקנא דכ״ע בעינן תלתא דכיון דהשליח אתא למימר בפ״נ ובפ״נ לקיומיה בעינן ג׳ דקיום שטרות בג׳ היא כדאמרינן פ׳ ב׳ דכתובות וכיון דקי״ל דבדרבנן עד נעשה דיין גם השליח מצטרף עם ב׳ אלא דבהא קמיפלגי מ״ס כיון דאשה כשרה להביא גט זימנין דמייתי ליה איתתא וסמכי עלה לאכשורי נמי בשנים ואשה לא חזיא לאצטרופי בהדייהו לתלתא ומ״ס אשה מידע ידעי ולא סמכי עלה ותניא כמ״ד בפני ב׳ ומה שקשה אמאי כשרה אשה או קרוב להעיד ולומר בפ״נ ובפ״נ ואינן כשרים להצטרף לדייני קיום עיין בחידושי הרשב״א פ״ק דגיטין דף ז׳ במ״ש ליישב זה:
באר הגולהבית שמואלביאור הגר״אפתחי תשובהטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(ה) אוֹתָם שֶׁנָּתְנוֹ לָהּ בִּפְנֵיהֶם אֵין צְרִיכִין לֵישֵׁב. וּכְשֶׁאוֹמֵר הַשָּׁלִיחַ: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, צָרִיךְ לַעֲמֹד. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁלְּכַתְּחִלָּה צְרִיכִים לֵישֵׁב, אוֹתָם שֶׁאוֹמֵר בִּפְנֵיהֶם: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם. {וּלְכַתְּחִלָּה יִתְּנוֹ לָהּ בַּיּוֹם וְלֹא בַּלַּיְלָה (בִּנְיָמִין זְאֵב סִימָן קכ״ב).}
באר הגולהביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהעודהכל
(טו) שם בשם הר״פ
(טז) שם בשם מורו הר״ר מנחם ברבי שמואל
(יט) אותם כולי – כיון שהקילו שאף עד נעשה דיין והעד בעמידה כמ״ש בפ״ד דשבועות:
(כ) ולכתחלה כולי – דהא דמי למשפט כמ״ש כאן דצריך שלשה וע״ל ס״ס קכ״ג אבל בהג״מר סי׳ תת״פ מכשי׳ בלילה דסוף דין הוא ע״ש:
(ב) ס״ה הגה ולכתחילה. נ״ב עי׳ לעיל סס״י קנ״ז בהגה וצ״ע:
וכתב עוד אין צריך שישבו הג׳ אף על פי שהן כעין דיינין לקבל עדות השליח שאומר בפני נכתב ובפני נחתם והשליח צריך לעמוד כשאומר בפני נכתב ובפני נחתם אמנם שמעתי ממורי ה״ר מנחם בר׳ שמואל שהיה מצריך להושיב הג׳ דיינין לקבל עדות השליח ואולי לא אמר אלא לכתחילה אבל בדיעבד אין לחוש אם עמדו.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ה) וכתוב בהגהות מרדכי דגיטין דף תרי״ח ע״א דיכול ליתנו לה בלילה דלא דמי לדין מיהו כתב בבנימין זאב סימן קכ״ב מיהו לכתחלה יתנהו לה ביום:
(ו) וכתב בסדר גיטין דה״ה שליח ב״ד צריך למימר תוך כדי דיבור לנתינה שליח ב״ד אני:
(ז) וכתב בסדר גיטין סימן ע״ז דאם השליח ע״ה יכולין להקרותו מלה במלה וצ״ע אי יכולים לאומרו בלשון לע״ז או בלשון אשכנז עד כאן לשונו ולא ידעתי למה אין לאומרו בלשון לע״ז דנראה בעיני דאין לספק בדבר מיהו לקמן בסדר הגט כתבתי דיש להקפיד לומר דוקא בלשון חכמים בכיוצא בזה וכ״כ הרא״ש ריש פ״ק דגיטין מ״מ נ״ל דלשון הקודש אינו דוקא רק הענין שתיקנו חכמים ונ״ל דבדיעבד אינו מעכב:
(יב) והשליח צריך לעמוד כדין שאר עדים שצריכין לעמוד בעת הגדת עדותם כמו שנתבאר בחושן משפט סימן י״ז:
(יג) אם עמדו ע״כ כצ״ל:
באר הגולהביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישההכל
 
(ו) אוֹמֵר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, בְּשָׁעָה שֶׁנּוֹתְנוֹ לְיַד הָאִשָּׁה אוֹ סָמוּךְ לוֹ מִיָּד תּוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר. לְפִיכָךְ, נְתָנוֹ לָהּ וְלֹא הִסְפִּיק לוֹמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם עַד שֶׁנִּשְׁתַּתֵּק, פָּסוּל, עַד שֶׁיִּתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו.
באר הגולהבית שמואלביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(יז) שם ממ״ש חכמים בברייתא שם כיצד יעשה וכו׳ וכ״כ התו׳ שם
(ט) או סמוך לו. פי׳ הן שנתן הגט שסמוך לו אמר אחר הנתינה או קודם הנתינה ועיין בתוס׳ והר״ן נסתפקו אם מהני כשאומר ב״נ וב״נ קודם הנתינ׳ ואפשר שם איירי אחר כ״ד, וכן מ״ש בסעיף א׳ אומר ב״נ וב״נ ואח״כ יתן היינו תכ״ד:
(כא) אומר כולי – עיין תוס׳ שם ד״ה יטילנו כולי:
(כב) לפיכך כולי – שם ט׳ א׳ ול״ד נתחרש אלא נתאלם דעדות בעינן מפיהם ולא כולי כמש״ש פ״א א׳ חוץ מעדי מיתה ועיין תוס׳ שם דף א׳ ד״ה אילימא כולי. והר״נ חולק ע״ז וכ׳ דלהכי ל״ק אלם דמהני כמו בעדי מיתה וכ״ש כאן דהכתב מוכיח ועריב״ש שם:
ויאמר בפני נכתב ובפני נחתם בשעה שנתנו ליד האשה או סמוך לו מיד בתוך כדי דיבור לפיכך נתנו לה ולא הספיק לומר בפני נכתב ובפני נחתם עד שנשתתק פסול ולא תינשא בו אא״כ יתקיים בחותמיו.
(ט) ויאמר בפני נכתב ובפני נחתם בשעה שנותנו ליד האשה וכו׳ בריש גיטין (שם) תניא המביא גט ממ״ה ונתנו לה ולא אמר לה בפני נכתב ובפני נחתם יוציא והולד ממזר דברי ר״מ וחכמים אומרים אין הולד ממזר כיצד יעשה יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה בפני שנים ויאמר לה בפני נכתב ובפני נחתם וכתבו התוס׳ מכאן משמע דצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם בשעת נתינה מדקאמר יטלנו ממנה וה״ה לאחר נתינה תוך כדי דיבור מהני מדקאמר לעיל שנתנו לה כשהיה פיקח וכו׳ אבל לאחר כדי דיבור מספקא לר״י אי מהני כל זמן שעסוקים באותו ענין או לא וקודם נתינה מספקא לר״י נמי אי מהני ודברי התוס׳ כתבוה הרא״ש והרשב״א והר״ן והמרדכי בריש גיטין והגהות בפ״ז בשם ספר התרומה והמצות וכתב הרמב״ם בפ״ז דאפי׳ לאחר שנישאת יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה ויאמר לה בפני נכתב ובפני נחתם וכתב שאם נתנו לה בינו לבינה דינו שוה לנתנו לה בלא שאמר בפני נכתב ובפני נחתם ופשוט הוא דכיון דאין עדים שאמר לה בפני נכתב ובפני נחתם אע״פ שאמר כלא אמרו דמי וכתב הרא״ש הילכך טוב ליזהר שיאמר בשעה שרוצה ליתן גט לאשה:
ומה שכתב לפיכך נתנו לה ולא הספיק לומר בפני נכתב ובפני נחתם וכו׳ בפ״ק דגיטין (דף ט.) תנן המביא גט ממדינת הים ואינו יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם אם יש עליו עדים יתקיים בחותמיו ואמרינן בגמרא הב״ע כגון שנתנו לה כשהוא פיקח ולא הספיק לומר בפני נכתב ובפני נחתם עד שנתחרש וכתב הר״ן (דף תקנ״ז ע״א) וא״ת ולוקמה באלם י״ל דאלם יכול הוא להגיד מתוך הכתב שהרי האמינו בעדות אשה מתוך הכתב כדאיתא במי שאחזו (עא.) וכ״ש הכא דכתב הגט מוכיח כדאיתא בשילהי פרק ב׳ (כד.) אבל התוספות כתבו בריש גיטין (ה.) דמ״ה לא אוקמה באלם דא״כ הל״ל ולא אמר משמע דס״ל דאלם נמי פסול וכן נראה מדברי הרמב״ם בפ״ז שכתב נשתתק וכן כתב רבינו וצ״ל לדעתם דדוקא בעדות אשה שמת בעלה אקילו בה משום חשש עיגונא אקילו מפני שאינו מצוי כל כך שיבואו עדים שמת בעלה ולפיכך סמכו על קרוב ואשה ועל אלם המעיד בכתב אבל בגט שאיפשר להתקיים בחותמיו או שאיפשר לשליח לומר לבעל שישלח גט אחר ע״י שליח שיאמר בפני נכתב לא רצו להקל בו לסמוך על כתב ידו של זה טפי מבשאר עדיות ולא דמי למאי דאמרינן בשילהי פ״ב דעדיף גט ממיתה מפני שהכתב מוכיח דהתם לענין נאמנות נשים המעידות איתמר ובודאי דטפי איכא להימונינהו בגט מפני שהכתב מוכיח אבל הכא לא משום נאמנות הוא באלם שכתב בכתב ידו אלא כדי שלא לחלק בין עדות זה לשאר עדיות כנ״ל:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יד) עד שנשתתק פסול כו׳ ולא סמכינן שיכתוב שליחותו בכתב דדוקא בעדות אשה שמת בעלה אקילו בה (כמ״ש לעיל סימן י״ז) משום חשש עיגונא מפני שאינו מצוי כל כך שיבאו עדים שמת בעלה אבל בגט שאיפשר להתקיים בחותמיו או שהבעל יעשה שליח אחר שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם לא רצו להקל בו לסמוך על כתב ידו (ואע״ג דלענין עדות ה׳ נשים דפסולים בעדות אשה ולענין גט כשרות בח״ל שאני גט דליכא למיחש לקלקלה ולערעור הבעל מאחר שאומרים בפני נכתב ובפני נחתם מה שאין כן בעדות אשה שמת בעלה איכא למיחש לקלקלה אבל לענין נשתתק בכתב ידו לאו משום נאמנות הוא אלא כדי שלא לחלק בין עדות לשאר עדיות כ״פ) והא דאמר ולא הספיק לומר עד שנשתתק רבותא קאמר שאע״פ שבשעת נתינה היה ראוי שיכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם אפ״ה אינו מועיל בכתב ומכ״ש אלם מעיקרא:
(ד) ואומר בפ״נ ובפ״נ בשעה וכו׳ פ״ק סוף (דף ז׳) ובתוספות והרא״ש האריכו בזה. ומ״ש ואם איחר יותר וכולי כתבו התוס׳ פרק המגרש (גיטין פ״ד) בד״ה אמר חזקיה דלא דמי הך דהכא להא דאמר פרק הזורק (גיטין ע״ח) דבא״ל כנסי ש״ח וכולי דלרבי סגי בדא״ל אח״כ הא גיטך וא״צ ליטול הימנה ולחזור וליתן לה דהתם לא זכתה בו לכלום הלכך באמירה סגי וע״ל בסוף סימן קל״ח:
באר הגולהבית שמואלביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(ז) אִם אֵחַר מִלְּאוֹמְרוֹ יוֹתֵר מִתּוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר, אוֹ שֶׁלֹּא אֲמָרוֹ {בִּפְנֵי הָאִשָּׁה (טוּר)}, אוֹ שֶׁנְּתָנוֹ לָהּ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ; אַף עַל פִּי שֶׁנִּשֵּׂאת, נוֹטְלוֹ מִמֶּנָּה וְחוֹזֵר וְנוֹתְנוֹ לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם, וְאוֹמֵר בִּפְנֵיהֶם: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם. וְאִם לֹא נְטָלוֹ מִמֶּנָּה, הֲרֵי זֶה פָּסוּל, עַד שֶׁיִּתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו. {הַגָּה: וְלָכֵן, אִלֵּם לֹא יוּכַל לְהָבִיא גֵּט, אַף עַל פִּי שֶׁיּוּכַל לִכְתֹּב: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, דְּצָרִיךְ לוֹמַר בְּפִיו (רִיבָ״שׁ סִימָן ר״מ). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּצָרִיךְ לְאָמְרוֹ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, וְהַיְנוּ: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם (כֵּן מַשְׁמַע מֵהָרא״ש פ״ק מִסֵדֶר גִּטִּין). וְאִם עַם הָאָרֶץ הוּא, מַקְרִין אוֹתוֹ מִלָּה בְּמִלָּה וּמוֹדִיעִים לוֹ בְּלַעַ״ז הַפֵּרוּשׁ (גַּם זֶה בִּסְדָרִים). מִיהוּ, בְּדִיעֲבַד אִם אֲמָרוֹ בִּלְשׁוֹן לַעַ״ז, נִרְאֶה לִי דְּכָשֵׁר.}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זבית שמואלביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חעודהכל
(יח) כחכמים בבריי׳ שם
(ה) יותר מתוך כ״ד כו׳ – זה דעת התוס׳ והרא״ש והוכחה לזה מדאית׳ בברייתא כיצד יעשה יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה בפני שנים ויאמר בפ״נ כו׳ דדקדק ר״י מדאמר יטלנו אלמא דצריך לומר בפ״נ כו׳ בשעת נתינה וה״ה לאחר נתינ׳ תכ״ד מדאמר לעיל שנתן לה ולא הספיק לומר בפ״נ עד שנתחרש אלמא אם לא נתחרש הי׳ אומרו אחר נתינה וסגי בהכי אבל לאחר כ״ד יש להסתפק אי מהני כ״ז שעסוקין באותו ענין וקודם נתינה נמי יש להסתפק אי מהני והר׳ יעקב מקינון פי׳ דלהכי בעינן שיטלנו משום דבעינן שיאמר בפני שנים שהיו בשעת מסירת הגט ומיירי הכא כשמתו או הלכו למ״ה וכתב הרא״ש ע״ז ולא נהירא דלישנא דברייתא סתמא קתני דמשמע שאין לו תקנה אחרת עכ״ל ודיעה זו של הר״י מקינון מביא הטור בשם הרמ״ה וכתב עוד בשמו דצריך שיאמר בפ״נ בפני האשה ומסתברא דאי אמר להו לסהדי ולא לדילה וליתיה לשליח לחזור ולומר לא מצריכי לה מידי אחרינא עכ״ל וכתב ב״י ולא ידעתי מנא לי׳ אי מדקתני ויחזור ויתננו לה ויאמר בפ״נ כו׳ אין הכרע מזה דאפשר דאורחא דמלתא נקט והקש׳ עוד דהא צריך לאומרו בשעת נתינ׳ א״כ האיך אמר דאמר לסהדי ולא לדיל׳ ותירץ דלא אמר כמדבר עמה אלא כמדבר עם העדים ותימא ע״ז מנלי׳ הא מאחר שאומר עכ״פ בפני עדים ע״כ ואין לך דוחק גדול מזה לחלק בין מדבר עמה או לעדים ולעד״נ דלא זו הדרך כלל בדברי הרמ״ה ור״י מקינון דהם סבירא להו דאין צריך כלל לומר כן (מכאן חסר).
(י) נוטלו ממנה וכו׳. כבר כתבתי בשם המגיד אפי׳ היכא דאצ״ל ב״נ אם נתן בינו לבינו בלא ע״מ אפי׳ לשיטות הרי״ף והרמב״ם ע״ח כרתי ולא ע״מ שהבעל נותן הגט לאש׳ בלא ע״מ א״צ ליטול ממנה מ״מ כשנותן ע״י שליח ס״ל דנוטל ממנה, ולכאורה סותר למ״ש בסעיף י״ג בשם ח״ר וע״ש:
(יא) אף על פי שיוכל לכתוב. אף על גב לענין עדות מיתת בעלה מהני ע״פ כתב כמ״ש בסי׳ י״ז שם משום תקנות עגונות הקילו אף על גב לענין נשים השונאי׳ זא״ז מקילין טפי בגט התם הטעם משום נאמנות מקילין טפי בגט משום הגט מסייע ובמיתת בעלה דליכא שום סיוע לא מהני אבל לענין עדות ע״פ כתב דלאו משום נאמנות אלא שלא לחלק בין עדות לעידות לכן אף על פי שמקילין בעדות שמת בעלה מטעם הנ״ל מ״מ אין מקילין בגט כ״כ הב״י וא״ל לרמב״ם למה בנשתתק אם כותב לגרש את אשתו הולכים אחר כתיבתו משום שם אין עדות אלא מגלה דעתו, ולמ״ש הב״י נראה אפי׳ אם יכול לדבר וכותב ב״נ וב״נ לא מהני כדי שלא לחלק בין עדות לעדות ועיין תשו׳ ריב״ש סי׳ תי״ג דמכשיר לקיים ע״פ כתב וכ״כ בהג״ה ש״ע בח״ה סי׳ מ״ו סעיף ז׳ לפ״ז ג״כ כשר לכתוב ב״נ וב״נ דהיינו קיום וע״כ מ״ש הריב״ש בסי׳ ק״מ דלא מהני ע״פ כתב היינו דוקא באלם דא״י לדבר אז לא מהני כתיבה משא״כ כשיכול לדבר וכן מדיוק שם בתשוב׳ אף על גב דקי״ל בשאר עדות דא״י להעיד בכתב אפי׳ אם יכול לדבר היינו דוקא עדות ממש אז צריכים להגיד בפיהם ולא מהני כתב כלל אפי׳ אם יכול לדבר אבל קיום מקילין להעיד ע״פ כתב כשיכול לדבר דוקא בזה צדקו יחדיו מה שפסק בהג״ה שם סעיף ז׳ וסעיף ל״ו ולא כש״ך שם, ובתשו׳ ריב״ש סי׳ ר״מ תירץ בע״א לעולם בעידי מיתה מקילין טפי והא דנשים השונאות זא״ז מעידים בגט ולא במיתה משום בגט אומר׳ ב״נ וב״נ והבעל תו א״י לערער ליכא חשד עליה ולא משום קולא:
(כג) בפני האשה – טור ב׳ הרמ״ה וכ׳ דוקא לכתחלה ועד״ז ס״ק ח׳ וצ״ע:
(כד) או שנתנו לה כולי – ע״ש ג׳ א׳:
(כה) ואם לא כו׳ – כנ״ל ס״א ועיין תוס׳ שם ד״ה כיצד כולי:
(כו) ולכן אלם כו׳ – כנ״ל:
(כז) וי״א כולי – כן דקדק מלשון הרא״ש פ״א ה״ג אבל התוס׳ כ׳ דבעינן שיאמר כו׳ וליתא דל״ד רק הענין שתקנו חכמים שאף הגט עצמו כשר בכל לשון וכ״כ בד״מ וז״ש מיהו כו׳:
(ט) יותר מתכ״ד – עב״י שהביא דברי התוס׳ דלאחר כ״ד מספקא לר״י אי מהני כל זמן שעסוקים באותו ענין או לא וקודם נתינה מספקא לר״י נמי אי מהני ודברי התוס׳ כתבו הרא״ש והרשב״א והר״ן והמרדכי בריש גיטין והגהות כו׳. ועיין בתשו׳ הרדב״ז ח״א סימן תק״ה ודעתו להקל בזה וז״ל השאלה שם בשליח המביא גט ממ״ה שצריך שיאמר בפ״נ ובפ״נ אם הקדים דיבור לנתינה או אחרו מאי והשיב כבר ידעת כי תכ״ד כדיבור דמי כו׳ ואם הי׳ אחר כ״ד ועדיין היו עסוקים באותו ענין נסתפק הרא״ש ור״י ז״ל בתוספותיו פרק הזהב (בהרא״ש שלפנינו לא נמצא דבר מזה בפ׳ הזהב. אך מבואר בהקדמת הפמ״ג ליו״ד בכללי הוראות או״ה אשר לבד ס׳ הרא״ש שבידינו הנקרא פסקים חיבר עוד ספר ונקרא בשם תוספות הרא״ש. מסתמא כתוב שם) אבל בתוס׳ שלנו כתבו דא״צ עוד כיון שהיו עסוקים באותו ענין והכי מסתבר כי היכא דאמרי׳ לענין קדושין ולכמה דברים והה״נ אם הקדים הדיבור והיו עסוק בענין שאמר לה בעליך שלחני לגרש אותך בגט זה ובפ״נ ונתנו לה אפי׳ אחר כ״ד כיון שלא הפסיק הענין סגי בהכי אבל אם הפסיק ונתנו לה צריך לחזור לקחתו כו׳ עכ״ל. והנה מ״ש אבל בתוס׳ שלנו כתבו דא״צ עוד. לא ידעתי מדוע העלים עיניו מדברי התוס׳ שלנו פ״ק דגיטין דף ה׳ ע״ב בד״ה יטלנו דשם כתוב בהדיא שהעלו הדבר בספק והגם דבתוס׳ פ׳ הזהב נ״ה ע״ב בד״ה יטלנו משמע מדבריהם דמהני כל זמן שעסוקים באותו ענין מ״מ נראה שדבריהם בגיטין עיקר יותר חדא דבפ׳ הזהב לא כתבו כן רק לתרץ הקושיא משא״כ בגיטין שכתבו כן לדינא ועוד דבגיטין דשם עיקרא דמלתא בודאי דקדקו יותר (וכיוצא בזה בב״י לעיל סי׳ קל״ד במה שתמה על הרמב״ם שכ׳ דגט המעושה כדין בכותים פסול הוא ולא בטל וסמך על הא דפ׳ חזקת והקשה דאמאי דאיתמר בדוכתי אית לן למיסמך טפי ע״ש. וע׳ בה״ט בא״ח סי׳ קס״ז סק״ט בשם מהר״ם חאגיז ז״ל) ובפרט דכל הני רבוותא שהזכיר הב״י העתיקו רק דברי התוס׳ בגיטין הנ״ל. ע״כ לע״ד קשה לסמוך בזה על הרדב״ז ז״ל ולהקל נגד כל הני רבוותא. מיהו בזמנינו שכל שליח יש בידו הרשאה אף שכתב הרמ״א לעיל ס״א בהגה דיש חולקים דהרשאה לא מקרי קיום כבר כתבתי שם בשם הב״ש ותשובת נו״ב דהוא חומרא בעלמא אם כן בנד״ז שאמר בפ״כ רק שהי׳ אחר כ״ד אפשר להקל. עמ״ש לקמן ס״ק י״ב:
(י) אף על פי שיוכל לכתוב – עב״ש שכתב היינו דוקא באלם דא״י לדבר אז לא מהני כתיבה משא״כ כשיכול לדבר כו׳ עד ולא כש״ך שם. גם בספר קרבן נתנאל פ״ק דגיטין אות ל״ז תמה בזה על הש״ך ע״ש ועמ״ש בפ״ת לח״מ שם סי׳ מ״ו ס״ז בד״ה מתוך כתבם. וע׳ בס׳ בית מאיר כאן:
ואם איחר יותר לאומרו לא מהני אא״כ יטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה ויאמר בשעה שנותנו לה בפני נכתב ובפני נחתם והרמ״ה כתב אי איתנהו לעידי מסירה קמן או אפילו ליתנהו כלל ואיכא עדים דידעי בהאי שליח דמסריה להאי גיטא ניהלה בעדים אין צריך ליטלו ממנה וליתנה לה פעם אחרת אלא אומר לה בפני עידי מסירה או לפני העדים שיודעים שהוא מסרו לה בעדים גט שנתתי לה בפניכם או בפני פלוני ופלוני בפני נכתב ובפני נחתם וכי קאמר שצריך ליטול ממנה ולחזור וליתנו לה מיירי שאין כאן עידי מסירה ולא שיודעין שמסרו בפני עדים. וכתב עוד וצריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם בפני האשה ומסתברא דאי אמר להו לסהדי ולא אמר לדילה וליתיה לשליח לחזור ולומר לא מצרכי לה מידי אחרינא וא״א ז״ל כתב כסברא ראשונה.
(י) והרמ״ה כתב אי איתנהו לעידי מסירה קמן וכו׳ המרדכי בריש גיטין כתב שם בשם הר״ם מקוצי דאף לאחר זמן מרובה אם ימצא עידי המסירה יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם אבל לא בפני עדים שלא מן המסירה דה״ל חצי עדות והכא שמצריך ליטלו וכו׳ לפי שלא מצא עידי מסירה וקצת משמע כן בירושלמי וכיוצא בזה כתב הרא״ש גם בריש גיטין בשם הר״י מקינון וכתב עליו ולא נהירא דלישנא דברייתא בסתמא קתני דמשמע שאין תקנה אחרת ומ״ש הרמ״ה או לפני עדים שיודעים שהוא מסרו לה בעדים נ״ל דהיינו שהיו הם שם כשנמסר לה דאל״כ מנא ידעי ואי מפני ששמעו מעידי מסירה שנמסר בפניהם ה״ל עד מפי עד ולאו מידי הוא ומ״ש שצריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם בפני האשה לא ידעתי מנ״ל אם לא מדקתני יטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה ויאמר בפני נכתב ובפני נחתם ואי משום הא אין הכרע דאיכא למימר דאורחא דמילתא נקט אבל אה״נ דכשיאמר לעדים סגי דומיא דאומר לעדים ראו גט שאני נותן לאשתי וא״ל כנסי שטר חוב דמגורשת דאלמא אמירה דעדים כאמירה לאשה אבל מ״מ ע״כ צריך שיאמר בפני האשה בפ״נ ובפני נחתם שהרי בשעת נתינה צריך לאומרו כמו שנתבאר בסמוך וא״כ קשה מאי האי דקאמר הרמ״ה דאי אמר להו לסהדי ולא אמר לדילה ונ״ל דה״פ שאף ע״פ שכשאמר בפניה בפני נכתב ובפני נחתם לא אמרו כמדבר עמה אלא כמדבר עם העדים ומיהו תמיהא לי מאחר שאמר בפניה בפני נכתב ובפני נחתם מנ״ל להצריך לכתחלה מיהא שיאמר לה. כתב הריב״ש בתשובה סי׳ מ״ג על שליח שנתן גט לאשה ולא אמר בפני נכתב ובפני נחתם ומת הבעל אין תקנה בשיטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה ויאמר לה בפני נכתב ובפני נחתם דכיון שמת הבעל בטל השליחות ומעתה אין השליח נאמן לומר בפני נכתב ובפני נחתם אלא צריך שיתקיים בחותמיו כתוב בא״ח צ״ל בפני נכתב ובפני נחתם אפי׳ מבית לעלייה כדפי׳ ר״ת מידי דהוה אבני מחוזא דניידי ופי׳ ר״ת דאנו כבני מחוזא דניידי ודמינן להו דאין אנו קבועים והא דבפרק התקבל פירשו בתוס׳ כשהבעל והאשה בעיר שיגרשנה הבעל בעצמו ולא ע״י שליח בין בהולכה בין בקבלה משום דאי עביד ע״י שליח מהימן הבעל לומר לפקדון נתתיו לשליח כדאמר רב הונא בפ׳ התקבל דפסק ר״ח כמותו ואע״ג דלבני מחוזא דהכשיר ר״ת ע״י שליח אע״ג דשניהם בעיר משום דניידי כדפירשו התוס׳ פרק התקבל מ״מ אנן לא ניידינן כ״כ ואע״ג דפי׳ ר״ת דהאידנא כולהו ניידי אין לסמוך ע״ז להקל דאיהו להחמיר אמרה ויש ליזהר שלא לעשות שום שליח כששניהם בעיר אחת וכן עיקר ע״כ ואפי׳ מבית לעלייה וצריך לקרותו:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ח) נראה דר״ל אע״ג דאם היו כאן עידי מסירה א״צ ליטלו ממנה ולחזור וליתנו לה מ״מ צריך לאומרו לכתחלה בפני האשה מיהו אם לא אמרו בפני האשה אלא אמרו בפני העדים מהני ולכן כתב וא״א הרא״ש כתב כסברא הראשונה כלומר דצריך ליטלו ממנה ולהחזירה וליתנו לה ולומר בשעת נתינה וא״כ כל חלוקים שכתב הרמ״ה בזה בטלים כן נראה פי׳ בבא זו ופשוט הוא ולא באתי אלא להוציא מלבו של ת״י שפירש כאן פי׳ זר ולא נראה כלל לכן לא כתבתי דבריו בזה:
(ג) (דאם אמר לסהדי דלא אמר לדילה כו׳ נראה דר״ל אע״ג דאם היו כאן עידי מסירה א״צ ליטלו ממנה לחזור וליתנו לה מ״מ צריך לאומרה לכתחלה בפני האשה מיהו אם לא אמרו בפני האשה אלא אמרי בפני העדים מהני ולכן כתב וא״א הרא״ש כתב כסברא הראשונה כלומר דצריך ליטלו ממנה ולחזור וליתנו לה ויאמר בשעת נתינה ואם כן כל החילוקים שכתב הרמ״ה בזה בטלים כן נראה כשיש בבא זו ופשוט הוא ולא באתי אלא להוציא מלבו של ב״י שפירש כאן פירוש זר ולא נראה כלל עכ״ל הד״מ כ״פ):
(טו) ואם איחר יותר אדלעיל קאי שכתב שיאמר בתוך כדי דיבור:
(טז) דמסריה להאי גיטא ניהלה בעדים נ״ל דהיינו שהיו הם שם כשנמסר לה דאם לא כן מנא ידעי ואי מפני ששמעו מעידי מסירה שנמסר בפניהם ה״ל עד מפי עד ולאו מידי הוא ב״י:
(יז) או לפני העדים שיודעים כו׳ ולא חשיב חצי דבר משום הואיל שראו המסירה מיחשב כאילו הם עידי מסירה:
(יח) מיירי שאין כאן עידי מסירה ר״ל שהלכו לדרכם:
(יט) וצריך שיאמר כו׳ בפני האשה וכתב ב״י ע״כ צריך שיאמר בפני האשה בפני נכתב ובפני נחתם שהרי בשעת נתינה צריך לאמרו כמו שנתבאר בסמוך ואם כן קשה מאי האי דקאמר הרמ״ה דאי א״ל לסהדי ולא אמר לדילה ונ״ל דה״פ שאע״פ שכשאמר בפניה בפני נכתב ובפני נחתם ולא אמר כמדבר עמה אלא כמדבר עם העדים ומיהא תמיה לי מאחר שאמר בפניה בפני נכתב ובפני נחתם מנ״ל להצריך לכתחלה מיהא שיאמר לה עכ״ל וי״ל שאף על פי שהצריכוהו לומר כן בתוך כדי דיבור מכל מקום איפשר שיהפך פניו בתכ״ד וידבר כן עם העדים בלחישה:
(כ) וא״א הרא״ש כתב כסברא הראשונה רצה לומר שאם בתחלה בשעת נתינה לא אמר לה בפני נכתב ובפני נחתם לא מהני שיאמר אחר כך לעידי מסירה דברייתא סתמא קתני יטלנו מידה ויחזור כו׳ משמע שאין תקנה אחרת אשר״י: (וכל אחד אומר בפני ב״ד ר״ל בשעת נתינה או תוך כדי דיבור כ״פ):
(ה) והרמ״ה כתב אי איתנהו לעידי מסירה כולי כ״כ המרדכי בפ״ק בשם הר״מ מקוצי וכ״כ הרא״ש על שם הר״י מקינון דבאיתנהו לעידי מסירה א״צ ליטלו הימנה וכתב עליו ולא נהירא דלישנא דברייתא בסתמא קתני דמשמע דאין תקנה אחרת אלא אפילו איכא עידי מסירה צריך ליטלו הימנה וזהו שכתב רבינו וא״א כתב כסברא הראשונה דבאם איחר יותר מכדי דיבור לא מהני אלא אם כן יטלנו הימנה וכו׳:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זבית שמואלביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חהכל
 
(ח) וְאִם לֹא אָמַר הַשָּׁלִיחַ: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, וּמֵת הַבַּעַל, אֵין תַּקָּנָה לִטְּלוֹ מִמֶּנָּה וְלַחֲזֹר וְלִתְּנוֹ לָהּ וְלוֹמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, וְאֵין לוֹ תַּקָּנָה אֶלָּא לְהִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אפתחי תשובהמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(יט) הריב״ש בתשובה ומפרש שם משום דכיון שמת הבעל בטל השליחו׳ ומעתה אין השליח נאמן לומר בפ״נ ובפ״נ
(כח) אם לא כולי – כמש״ש ח׳ א׳ ת״ש המביא כולי ועבה״ג וכמש״ש כ״ט ב׳:
(יא) ומת הבעל – כ׳ בס׳ תו״ג ואם לא מת הבעל רק שאומר שמבטל השליחות בכדי שלא יהא נאמן כשיחזור ויטול ממנה יש לעיין כי אפשר לומר דדוקא כשמת שנתבטל השליחות ממילא משא״כ כשמבטל הבעל כיון דביטול הוא מטעם דאתי דבור ומבטל דבור כמבואר בר״פ השולח וכתבו שם התוס׳ דכל זמן שלא ניתן הגט חשיב דיבור ומצי מבטל וא״כ הכא שכבר ניתן הגט וחשיב דיבור שיש בו מעשה שוב לא אתי דיבור ומבטל דבור שיש בו מעשה ומכ״ש כשהבעל מודה שאינו מזוייף רק שטוען פקדון במיגו דמזוייף דודאי הוא דיבור שיש לו מעשה ולא אתי דיבור ומבטל מעשה וצ״ע עכ״ל:
(יב) ואין לו תקנה – עיין בתשובת הרדב״ז ח״ב סי׳ תשמ״ב שכ׳ על שליח שהביא גט ממדה״י ונתנו לה ולא אמר בפ״נ ובפ״נ ואיננו כי הלך לו וא״א לחזור וליתנו לה ולא נתקיים בחותמיו מה תקנה יש לו. תשובה כבר נהגו בכל ישראל שהמביא גט יש בידו שטר שליחות שעשאו הבעל ואם זה השליח הביא בידו שטר שליחות הגט כשר ואפי׳ לכתחילה לא הי׳ צריך לומר בפ״נ ובפ״נ אלא כדי שלא לחלוק כו׳ אך בתנאי שיהי׳ שטר השליחות מקויים או שאפשר לקיימו אבל אם א״א לקיים לא הגט ולא שטר השליחות הגט פסול ע״ש וע״ל ס״א בהגה ומ״ש שם סק״ה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אפתחי תשובהמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(ט) שָׁלִיחַ שֶׁעוֹשֶׂה שָׁלִיחַ, יַעֲשֶׂנּוּ בִּפְנֵי בֵּית דִּין, דְּהַיְנוּ שְׁנַיִם וְהוּא מִצְטָרֵף עִמָּהֶם אִם הוּא כָּשֵׁר לְדִין, וְאוֹמֵר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם בְּשָׁעָה שֶׁנּוֹתְנוֹ לַשָּׁלִיחַ, וְכֵן אַחֵר לְאַחֵר, עַד מֵאָה. וְכָל אֶחָד אוֹמֵר בִּפְנֵי בֵּית דִּין {בִּשְׁעַת נְתִינָה אוֹ תּוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר (בְּסֵדֶר גִּטִּין)}: שְׁלִיחַ בֵּית דִּין אֲנִי. וְכֵן יֹאמַר הָאַחֲרוֹן כְּשֶׁנּוֹתְנוֹ לְיָדָהּ. {הַגָּה: וְלָאו דַּוְקָא הַאי לִשָּׁנָא, אֶלָּא הוּא הַדִּין אִם אוֹמֵר: אֲנִי הַשָּׁלִיחַ נַעֲשֵׂיתִי לִפְנֵי בֵּית דִּין, סָגֵי (מ״כ תִּקוּן יָשָׁן). וַאֲפִלּוּ לֹא אָמַר כְּלוּם, אִם יֵשׁ לוֹ הַרְשָׁאָה, וְהוּא בִּמְקוֹם עִגּוּן, יֵשׁ לְהָקֵל (רִיבָ״שׁ סִימָן שי״ח). וְכֵן יֹאמַר כָּל אֶחָד לַחֲבֵרוֹ: הִנְנִי פְּלוֹנִי בַּר פְּלוֹנִי מְמַנֶּה אוֹתְךְ פְּלוֹנִי בַּר פְּלוֹנִי לִהְיוֹת שָׁלִיחַ בִּמְקוֹמִי וּבַחֲרִיקַאי וְיִהְיֶה יָדְךְ כְּיָדִי כוּ׳ לְגָרֵשׁ פְּלוֹנִית בַּת פְּלוֹנִי אִשְׁתּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי בַּר פְּלוֹנִי בְּכָל מָקוֹם שֶׁתִּמְצְאֶנָּה וְהִנְנִי נוֹתֵן לְךְ רְשׁוּת לַעֲשׂוֹת שָׁלִיחַ וּשְׁלִיחַ שָׁלִיחַ וְכוּ׳ וּמִיָּד שֶׁיַּגִּיעַ הַגֵּט לְיַד פְּלוֹנִית בַּת פְּלוֹנִי אֵשֶׁת פְּלוֹנִי בַּר פְּלוֹנִי תְּהֵא מְגֹרֶשֶׁת כוּ׳ (הַכֹּל בְּסֵדֶר גִּטִּין), כְּדֶרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְקַמַּן בְּסֵדֶר הַגֵּט סָעִיף ל׳. וְאֵין שְׁלִיחַ בֵּית דִּין צָרִיךְ הַרְשָׁאָה כְּמוֹ שָׁלִיחַ הָרִאשׁוֹן, אֲבָל נוֹהֲגִין בְּהַרְשָׁאָה כְּמוֹ בַּשָּׁלִיחַ הָרִאשׁוֹן (רִיבָ״שׁ סִימָן נ״ג). וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קמ״א סָעִיף כ״ד. וַאֲפִלּוּ לֹא הָיוּ חֲתוּמִים עַל הַהַרְשָׁאָה רַק שְׁנַיִם, וְכָּתְבוּ בִּלְשׁוֹן עֵדוּת וְלֹא בִּלְשׁוֹן דַּיָּנוּת, נֶאֱמָן הַשָּׁלִיחַ הַשֵּׁנִי לוֹמַר שֶׁהָיוּ ג׳ אוֹ שֶׁהוּא הָיָה עִמָּהֶם, וְלֹא שַׁיָּךְ בָּזֶה אֵין עֵד נַעֲשָׂה דַּיָּן (רִיבָ״שׁ סִימָן שי״ח). וְלֹא חַיְשִׁינַן לְבֵית דִּין טוֹעִין, אֶלָּא אִם כֵּן אָנוּ מַכִּירִין בְּאוֹתָן שֶׁסִּדְּרוּ הַגֵּט שֶׁאֵין בְּקִיאִין, שֶׁאָז אֲפִלּוּ כָּתוּב כַּהֹגֶן חוֹשְׁשִים לָהֶם (גַּם זֶה שָׁם).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(כ) גיטין דף נט ע״ב פשוט כן ממתני׳ אין שליח האחרון וכו׳
(כא) פשוט שם דף ס ע״ב דשליח נעשה עד ונעש׳ דיין בדרבנן כגון קיום שטרות וכיוצא בו
(כב) לשון פגום כלומר שאיני מסתלק ונפגם מקומו רש״י בכתובות דף קה ע״א
(יב) שנים. והוא כבר כתבתי בסי׳ הקודם דמשמע דמקילין בזה טפי אפי׳ לדעת המחמירין בסעיף ד׳ דאין מצטרפין השליח כלל כשמוסר ליד האשה מ״מ כשמוסר ליד השליח מקילין וכ״כ בפרישה סקנ״א:
(יג) יש לו הרשאה. אף על גב דכתב בסעיף א׳ הרשאה לא מקרי קיום משום דחיישינן שמא אבד גט הראשון וזה גט אחר מ״מ לענין זה מהני הרשאה כמ״ש בתשו׳ ריב״ש שם:
(ד) עיגון – אע״ג דכתב בסעיף א׳ דהרשאה לא מיקרי קיום מ״מ לענין זה מהני הרשאה ב״ש:
(כט) בשעת כו׳ – כנ״ל ס״ו:
(ל) ול״ד כו׳ – ריב״ש סימן שי״ח וכ״מ שם בגמ׳ דקא״ל כי משוי שליח בפני ב״ד כולי מ׳ שאין הב״ד ממנין אותו אלא השליח עצמו:
(לא) ואפילו לא אמר כולי – כיון שחתומים על הרשאה ע״כ נעשה בפניהם ואפילו אינן חתומים רק שנים כמ״ש בש״ע דהיינו שנים כולי וכמ״ש למטה. ואפילו לא כולו וכמ״ש בחושן משפט סימן מ״ו סכ״ט בהג״ה ואם כל השלשה כולי וכמ״ש הרא״ה בפ״ב דכתובות דוקא משום דאית ביה ריעות׳ דלא חתימי אנא תרי וה״ה כאן שא״צ אלא שנים:
(לב) ולא שייך בזה כולי – כנ״ל ובש״ע וכמש״ש ה׳ כ׳:
(לג) ולא חיישינן כולי – כמ״ש בב״ב קל״ח ב׳:
(יג) יעשנו בפני ב״ד – כתב בהגהת יד אפרים ואם לא נתמנה בב״ד יחזיר הגט לשליח שמינה אותו ויחזור למוסרו לו ולמנותו בפני ב״ד כדי שיוכל לומר שליח ב״ד אני כ״כ הריב״ש סי׳ שי״ח ועב״ש לקמן ס״ק כ״ה:
(יד) ואפי׳ לא אמר כלום – עיין בתשו׳ מהר״ם אלשקר סי׳ ז׳:
(טו) במקום עיגון – עבה״ט שכ׳ אע״ג דכתב בס״א כו׳ ועיין בתשו׳ מהרי״מ מבריסק סי׳ ל״ג שכ׳ לבאר זה בטו״ט ע״ש:
(טז) או שהוא הי׳ עמהם – כתב בס׳ ב״מ וז״ל לשון זה מורה שהשליח האחרון נמי מצטרף. וריש הסעיף מבואר שהמביאו מצטרף. וא״כ אם השליח שני נתמנה בפני המביאו יוכל כל הענין להעשות בפני אחד ושני השלוחים והם ב״ד לקבל אמירת בפ״נ והכי יאמר ע״פ זה שליח ב״ד אני. אבל בתשו׳ מהרח״ש סי׳ ג׳ דקדק מל׳ הריב״ש דהשליח השני אינו מצטרף כו׳ והטעם י״ל דהאחרון שאומר שליח ב״ד אני משמע שנתמנה מב״ד מבלעדו ואיך יצטרף משא״כ המגיד בפני ב״ד אף כי ע״י צירופו הוא דהוה ב״ד אין סתירה בלשונו. לכן שיצטרף האחרון צ״ע עכ״ל. וע׳ בהגהת יד אפרים:
(יז) חוששין להם – עיין בתשובת ברית אברהם ר״ס ק״ו שכ׳ דאף דמדברי הרמ״א אין הכרע רק לחוש על דיינים המסדרים כתיבת הגט דנפישי מילי משא״כ על דיינים המסדרים הנתינה ואינו מקום כתיבת גיטין מ״מ מדברי תשובת הרא״ש שהובא בב״י סימן ק״כ מבואר החשש על עידי הנתינה שהיו הדיוטות יע״ש. וע״ש עוד בס״ס ק״ד שהביא בשם תשו׳ פני יהושע ס״ס ב׳ שכ׳ דדוקא אם הטעות במידי דשכיח אבל בטעה במידי דלא שכיח לא הוי א״י בטיב גיטין והוכיח כן מסוגיא דקדושין דף ו׳ והעלה דאין להרהר בכיוצא בזה יע״ש. ועמ״ש לעיל סי׳ קמ״א ס״ל ס״ק כ״ח:
אם עושה השליח שליח כגון שחלה או נאנס יעשנו בפני ב״ד ואומר בפני נכתב ובפני נחתם בשעה שנותנו לשליח וכן אחר לאחר עד ק׳ וכל אחד יאמר לפני ב״ד שליח ב״ד אני ואין צריך שלשה אלא שנים והוא מצטרף עמהם וכן יאמר האחרון כשנותנו לידה.
(יא) אם עושה השליח שליח וכו׳ יעשנו בפני ב״ד פרק כל הגט (גיטין כט.) פשטינן מדתנן אין השליח האחרון צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם אלא אומר שליח ב״ד אני דשום שליח אינו מתמנה אלא בב״ד ואפי׳ שליח דשליח מיהו ה״מ בגט שצ״ל בפני נכתב ובפני נחתם אבל אם הוא גט מקויים או אם הוא בא״י שכיון שאין השליח הראשון צריך ב״ד לפי שאינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם גם השליח האחרון אין צריך לומר שליח ב״ד אני ולפיכך כששליח עושה שליח א״צ לעשותו בפני ג׳ מיהו בפני שנים צריך וכמ״ש בסי׳ שקודם זה וכבר נתבאר בסי׳ שקודם זה אם יכול למנות שליח אפי׳ לא חלה ולא נאנס:
(יב) אין צריך ג׳ אלא ב׳ והוא מצטרף עמהם כבר כתב רבינו זה לעיל בסימן זה שהשליח הוא מכלל הג׳ שהם ב״ד והוא שלא יהא קרוב או פסול ולא ידעתי למה חזר רבינו לכתבו כאן וכן אם אמר האחרון כשנותנו לידה כלומר שיאמר שליח ב״ד אני וזה פשוט במשנה פרק כל הגט (גיטין כט.) אין השליח האחרון צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם אלא אומר שליח ב״ד אני כתב הריב״ש בתשובה סימן שי״ח ומה שחששת מפני שהשליח הג׳ אין מזכיר בשטר שליחותו שנתמנה בב״ד איברא בגמרא מבואר דשליח שליח משוי נמי שליח ודוקא בב״ד אבל לכאורה היה נראה לומר דהיינו דוקא בשליח שנתמנה סתם ולא נתן לו הבעל רשות מפורש למנות שליח ושליח שליח דבכה״ג מיירי מתניתין ומ״ה בעינן חלה ואז צריך למנות שליח בב״ד אבל כשנתן לו הבעל רשות מפורש לעשות שליח ושליח שליח עד כמה שלוחין כולם ממנין אפי׳ שלא בב״ד זולת הראשון שצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם אבל א״א לומר כן שאם כן אף שליח המביא גט בארץ ישראל דלא משוי שליח ולא שליח שליח אלא בחלה ה״ל למימר דליבעי ב״ד ובמתני׳ לא תנן הכי אלא הרי זה משלחו ביד אחר דכל שאין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם כגון בארץ ישראל או בחוץ לארץ גט מקויים אין צריך ב״ד במינוי שליח אחר וכבר פירשו הרמ״ה והרשב״א טעם צריכות הב״ד שמא טעה השליח הראשון ולא אמר בפני נכתב ובפני נחתם וכל שהשליח השני אומר שליח ב״ד אני ודאי עשו ב״ד הדבר כתקנו וכן בשליח הג׳ כשנתמנה בב״ד ודאי חקרו שהשני נתמנה גם כן בב״ד והם עשו הדבר כתקנו שאמר בפניהם שליח הבעל בפני נכתב ובפני נחתם וכן לעולם מב״ד לב״ד ולזה בנדון זה כיון שהוצרכנו לשליח ראשון לומר בפני נכתב ובפני נחתם צריך שהשליח האחרון יתמנה בב״ד כדי שיאמר שליח ב״ד אני ומקבלין ממנו שהרי שטר שליחותו לא מעלה ולא מוריד דכיון שהגט בידו נאמן הוא על השליחות ואם לא נתמנה בפני ב״ד היה נראה לכאורה שהיה צריך שיחזיר הגט שליח זה לשליח הב׳ שמינה אותו ויחזור למסרו ולמנותו שליח בפני ב״ד כדי שיוכל לומר שליח ב״ד אני אבל נראה שאינו צריך לזה בנדון זה דכיון שנתמנה בפני ב׳ כמו שנראה משטר השליחות הרי השליח עצמו מצטרף עמהם להיות ב״ד דהא קי״ל דשליח נעשה עד ועד נעשה דיין בדרבנן ויכול זה עתה לומר שליח ב״ד אני וכן נראה מלשון הרמב״ם בפ״ז ואע״פ שמזכיר בשטר השליחות שהם עדים ואין מזכיר שהיו ב״ד אין חשש בזה לפי שכבר נראה מתוך לשונם שהיו ג׳ עם השליח וכבר הם ב״ד בצירופו אלא שהם חותמין עתה עדים על מה שנעשה בפניהם בהיותם ג׳ בצירוף השליח ואע״פ שנראה מעדותם של אלו הוא שמינה את זה ולא הם וזה צריך שיאמר שליח ב״ד אני נראה דלאו דוקא שליח ב״ד אני אלא שליח הנעשה בפני ב״ד אני וכן נראה מלשון הגמרא דאמרינן כי משוי שליח בפני ב״ד משמע שאין ב״ד ממנין אותו אלא השליח עצמו ממנה אותו בפניהם ובזה יוכל לומר שליח ב״ד אני וכן נראה מלשון הרמב״ם ועוד איפשר לומר דכיון שכבר נראר משטר השליחות שביד זה שכבר אמר השליח הראשון בפני נכתב ובפני נחתם א״צ שליח זה שיתמנה בפני ב״ד ולא לומר שליח ב״ד אני דהא אין צריך לזה אלא משום חששא אם אמר הראשון בפני נכתב ובפני נחתם כפי מה שכתבו המחברים וכיון שנודע כבר זה מצד אחר די בזה ואע״פ שכתבתי למעלה שאיפשר שאין הגט מתקיים במה שכתבו בשטר שליחות הבעל שמסר בידו גט כשר ועידיו פלוני ופלוני דעדיין איפשר שזה גט אחר הוא יש לומר דהיינו לענין צריכות לומר בפני נכתב ובפני נחתם שהוא קיום הגט עצמו אבל לענין מינוי השליח האחרון בב״ד כיון שאינו אלא משום חששא אם אמר הראשון בפני נכתב ובפני נחתם אם לאו יש להקל משום עיגונא עד כאן לשונו:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(כא) והוא מצטרף עמהן פירוש אם הוא כבר וכתב ב״י כבר כתב רבינו זה לעיל בסימן זה שהשליח הוא מכלל הג׳ ולא ידעתי למה חזר רבינו לכתבו כאן עכ״ל נראה דכתבו כאן משום שליח שני ושלישי עד ק׳ ואיפשר שאתא לאשמועינן להרי״ף שמחמיר לעיל וליתנו לעולם בפני שלשה היינו דוקא בשליח ראשון דמילתא דשכיח הוא וחיישינן שלא יבאו לידי טעות דלעיל אבל בשליח דאינו שכיח כ״כ גם הרי״ף מודה דהשליח מצטרף אם הוא כשר ולא חיישינן לטעות:
(כב) וכן יאמר האחרון כו׳ כלומר שיאמר שליח בית דין אני ב״י וכתב עוד דכל זה מיירי בגט שצ״כ בפני נכתב ובפני נחתם וכו׳:
(ו) אם עושה השליח שליח וכו׳ משנה וגמרא בפ׳ כ״ה (גיטין כ״ט) דהראשון עושה שליח שני בב״ד כדי שיקבלו העדות לקיים הגט שמעיד הראשון ואומר בפ״נ ובפ״נ לפי שהאחרון שנותן הגט ליד האשה לא יוכל לומר והשני יאמר ג״כ בפני ב״ד שליח ב״ד אני ומסתמא ב״ד עשו הדבר בהכשרו דהיינו שאמר הראשון בפניהם כשעשה שליח בפ״נ ובפ״נ וכן שני לשלישי וכן לרביעי עד ק׳ כ״א יאמר לפני ב״ד שליח ב״ד אני דאם לא יאמר כ״א שליח ב״ד אני איכא למיחש דילמא שקורי קמשקרי ולא אמר הראשון בפ״נ ובפ״נ בפני בית דין ולא נתקיים הגט אבל כשאומר שליח ב״ד אני ובפני ב״ד ודאי לא משקר כדאמר בריש גיטין ריש (דף ג׳) דשליח מידק דייק ומתקיים הגט:
(ז) ומ״ש וא״צ ג׳ אלא ב׳ והוא מצטרף עמהם הקשה ב״י דלמה חזר רבינו וכתבו כאן הלא כתב כן כשנותן הראשון ליד האשה דמצטרף עם שנים ואיפשר ליישב דבראשון כיון שאומר בפ״נ ובפ״נ דמעיד בפי׳ על קיום הגט וקיום שטרות מדרבנן הוא ובדרבנן קי״ל דעד נעשה דיין דין הוא דמצטרף אבל שני ושלישי וכן כולם דלא מקיימים הגט בפירוש אלא אומרים שליח ב״ד אני וצריך שיאמרו כך כ״א לפני ב״ד הוה אמינא דצריך ב״ד של ג׳ בלא השליח דלא ליתי לאחלופי בעלמא ולמימר דשנים הם ב״ד קמ״ל דסגי בשנים דכיון דכל עצמו שצריך שיאמר שליח ב״ד אני אינו אלא כדי לקיים הגט ודנימא דמסתמא ב״ד עשו הדבר בהכשירו ושאמר הראשון בפ״נ ובפ״נ א״כ כל אחד שאמר שליח ב״ד אני אינו אלא בכלל מקיימי גיטא ולכן מצטרף שליח עם ב׳ בין בראשון בין בשני ושלישי וכולם עד האחרון:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(י) כְּשֶׁבָּא לַעֲשׂוֹת שָׁלִיחַ אַחֵר, אֵין צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה בְּפָנָיו, אֶלָּא אוֹמֵר בְּבֵית דִּין: הֲרֵי פְּלוֹנִי שְׁלוּחִי, אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. וְכֵן יָכוֹל לִמְסֹר שְׁלִיחוּת לְבֵית דִּין שֶׁהֵם יַעֲשׂוּ שְׁלוּחִים אֲחֵרִים, וִיכוֹלִים לַעֲשׂוֹת שָׁלִיחַ שֶׁלֹּא בִּפְנֵי שָׁלִיחַ רִאשׁוֹן. {הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלֹא מְהַנֵּי שֶׁיֹּאמַר: שְׁלִיחַ בֵּית דִּין אֲנִי, מֵאַחַר שֶׁלֹּא שָׁמַע שֶׁהַשָּׁלִיחַ אוֹמֵר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, אֶלָּא צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ הַרְשָׁאָה אוֹ שֶׁיִּתְקַיֵּם הַגֵּט בְּחוֹתְמָיו (רִיבָ״שׁ סִי׳ נ״ג).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהבית שמואלביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(כג) בעיא דרבא והדר פשטה דף כ״ט ול׳ וכפי׳ רש״י שם
(יד) וי״א דלא מהני וכו׳. הב״י מדייק כן מדברי הריב״ש ובסי׳ קמ״א כתבתי באריכות:
(טו) הרשאה. משום בהרשאה מבואר שאמר השליח הראשון ב״נ וב״נ ממילא מקוים הגט או אם נתקיים הגט א״צ שטר הרשאה ונאמן לומר שעשאו לש״ה אף על גב דאצ״ל ב״נ וב״נ מזה משמע לא כתירוץ א״נ שכתב הב״י בסי׳ קמ״א סעיף כ״ב:
(לד) וכן יכול למסור כולי – טור וכגי׳ הרי״ף כי משוי שליח בב״ד כולי ומפרש הטור דקאי גם כן בפניו על שליח ראשון ונקט ב׳ הקולות וכ״כ רי״ו אבל הרמב״ם פי׳ גי׳ הרי״ף על שליח שני דא״צ השליח השני להיות באותו מעמד שמה ומ״מ הכל א׳ לדינא.
(לה) וי״א כולי – כן דייק ב״י מדברי ריב״ש ועב״ש:
(יח) וי״א דלא מהני כו׳ – עיין בהגהת יד אפרים שתמה על זה וגם על הב״ש ס״ק ט״ו ע״ש. גם בס׳ בית מאיר תמה בזה והניח דין זה בצ״ע ע״ש:
וכשבא לעשות שליח אחר אין צריך שיהיה בפניו אלא אומר בפני ב״ד הרי פלוני שלוחי אפילו שלא בפניו וכן יכול למסור שליחותו לבית דין לעשות שלוחין שהם יעשו אחרים ויכולים לעשותו שלא בפני השליח הראשון.
לא אמר השליח בפני נכתב ובפני נחתם ונתנו לה לא תינשא בו ואפילו אם ניסת כבר תצא אם לא יחזיר ויתן כדפרישית ומיהו אין הולד ממזר.
(יג) וכשבא לעשות שליח אחר א״צ שיהיה בפניו וכו׳ וכן יכול למסור לב״ד לעשות שלוחים בסוף פרק כל הגט (דף כט: ל.) אמר רבא הא ודאי קא מיבעיא לי כי משוי ב״ד שליח בפניו או שלא בפניו הדר פשטה בין בפניו בין שלא בפניו ופירש״י כי משוי ב״ד שליח מי בעי בפניו דשליח קמא או אפי׳ שלא בפניו כגון זה שהוא אנוס ואינו יכול לעכב כאן וילך לדרכו וכתב הר״ן ומינה ודאי שהבעל יכול למנות שליח שלא בפניו והרי״ף גורס כי משוי שליח בב״ד בפניו או שלא בפניו וה״פ שליח כי משוי שליח בב״ד מי בעינן שיהא שליח שני שהוא ממונה באותו מעמד או אפי׳ שלא בפניו יכול למנותו ופשט דאפי׳ שלא בפניו וכן פירשה הרמב״ם בפ״ז וכתב רבינו ירוחם בח״ג שנהגו לעשות כקולי שתי הגירסאות למנות שליח ראשון שליח שני בפני ב״ד שלא בפניו ולעשות ב״ד שליח שני שלא בפני שליח ראשון וכן נראה שהוא דעת רבינו שכתב שני הדינים לקולא ונ״ל הטעם משום דחדא משתמע מחבירתה וכמו שכתב הר״ן לגי׳ רש״י דמדפשטיה שבית דין יכולין למנות שליח שלא בפניו שמעינן שהבעל יכול למנות שליח שלא בפניו גם לגי׳ הרי״ף מדפשטינן דאין שליח הממונה צריך להיות במעמד נשמע דאין שליח ראשון צריך להיות במעמד כשהב״ד ממנים שליח אחר כתב הר״ש בר צמח בתשובה על אשה שנתגרשה בגט ששלח לה בעלה ע״י איש שיתנהו ביד שלוחו ולא היו שם עדים מצויים לקיימו אלא המביא שאמר בפני נכתב ובפני נחתם אינו דומה לאשה עצמה המביאה גיטה דכיון דא״ל שוי שליח שתרצה הרי היא שלוחו של בעל משא״כ באיש זה שאינו עושה אלא מעשה קוף בעלמא ובודאי אם היה אומר לו עשה שליח שתרצה היה הנדון דומה וכיון דשליח זה שליח שלא ניתן לגירושין הוא אינו נאמן לומר בפני נכתב ובפני נחתם דאינו שליח כלל והאריך בדבר:
(יד) לא אמר השליח בפני נכתב ובפני נחתם ונתנו לה לא תינשא בו וכו׳ ברייתא בריש גיטין (דף ה:) המביא גט ממדינת הים ונתנו לה ולא אמר לה בפני נכתב ובפני נחתם יוציא והולד ממזר דברי ר״מ וחכמים אומרים אין הולד ממזר כיצד יעשה יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה בפני שנים ויאמר לה בפני נכתב ובפני נחתם וכתבו התוספות כיצד יעשה פירוש לרבנן שתינשא לכתחלה או אם נישאת שלא תצא אבל לולד אין צריך תקנה שבלא תקנה לא הוי ממזר דלית להו דכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין הולד ממזר וכתב הרשב״א שבירושלמי משמע דהלכה כר״מ מיהו דעתו מסכמת דהלכה כחכמים וכן דעת הר״ן וכן דעת הרמב״ם בפ״ז והגהות בפ״ז כתבו בשם סמ״ג והתרומה שר״י כתב צ״ע אם הלכה כר״מ בגזירותיו.
וכתב עוד הרא״ש שם בריש גיטין ואם נתקיים בחותמיו תו לא צריך מידי ואם אבד הגט כ׳ הרמב״ם בפ״ז הרי זו ספק מגורשת ואם בא הבעל וערער ה״ז ספק ממזר עכ״ל וגירסת לשון הרמב״ם בנוסחאותינו הכי איתא ואם בא הבעל וערער ולא נתקיים אינה מגורשת אבד הגט ה״ז ספק מגורשת. והרא״ש איפשר שהיה גורס כמו שכתב ואיפשר שהיה גורס כנוסחאות דידן אלא דמשמע ליה שא״א לומר דכשאבד הגט וערער הבעל שתהא אינה מגורשת בודאי דשמא אם היה בפנינו היה מתקיים ולפיכך במקום אינה מגורשת כתב ה״ז ספק ממזר כלומר שהיא קרובה להיות אינה מגורשת אבל מ״מ מידי ספיקא לא נפקא לענין אם פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר או לענין שהולד אסור בממזרת כדין ספק ממזר כנ״ל ומ״ש רבי׳ ולא תינשא לכתחלה ואפי׳ אם נישאת תצא כן מבואר בדברי התוספות שכתבתי אבל הרמב״ם כתב בפ״ז שהוא פסול עד שיתקיים בחותמיו ובפ״י כתב שכל מקום שהזכיר פסול אם נישאת לא תצא:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(כג) אם לא יחזור ויתן (ואם נתקיים בחותמיו תו לא צריך רא״ש כ״פ) כדפרי׳ היינו להרא״ש אין לו תקנה עד שיחזור ויטלנו כו׳ ולהרמ״ה אם אין עדי מסירה כו׳:
(ח) לא אמר השליח כו׳ ריש גיטין סוף (דף ה׳) תניא לא אמר לה בפ״נ ובפ״נ יוציא והולד ממזר דר״מ וחכ״א אין הולד ממזר כיצד יעשה יטלנו הימנה וכולי וכתב הרא״ש קאי אמילתא דחכמים ואע״ג דלית להו כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים הולד ממזר מיהו אם שינה מודו רבנן דתצא אם לא יחזור ויתקן מה ששינה ואם נתקיים בחותמיו תו לא צריך מידי ואם אבד הגט כתב הרמב״ם בפ״ז ה״ז ספק מגורשת ואם בא הבעל וערער ה״י ספק ממזר עכ״ל הרא״ש פי׳ מאחר שלא ערער אלא לאחר שאבד איכא למימר שמא אם היה הגט בפנינו היה מתקיים בחותמיו ולפיכך ספק ממזר הוי ואסור בממזרת כדין ספק ממזר וה״ה אם פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר דהוי ספק מגורשת אבל בלא אבד ובא הבעל וערער ולא נתקיים ה״ז אינה מגורשת בודאי והכי מבואר ברמב״ם פ״ז שכתב ואם לא נתקיים ונתן לה ה״ז פסול עד שיתקיים ואם בא הבעל וערער ולא נתקיים ה״ז אינה מגורשת אבד הגט ה״ז ספק מגורשת עכ״ל דתחלה אמר היכא דלא אבד הגט אלא שלא נתקיים ה״ז פסול כלומר ואם נישאת לא תצא כמ״ש בפרק עשירי וכ״כ רבינו בשמו לקמן סימן ק״ן דבכל מקום שהזכיר פסול אם נישאת לא תצא דלא כהרא״ש דאעפ״י דאינו ממזר מ״מ אם נישאת תצא אח״כ אמר ואם בא הבעל וערער ולא נתקיים ה״ז ודאי אינה מגורשת דודאי מזוייף הוא כיון דהגט לפנינו ולא נתקיים אבל אם אבד הגט ה״ז ספק מגורשת וכדפי׳ לדברי הרא״ש וכך הוא דעת רבינו אבל ב״י כתב דהרא״ש מפרש דמ״ש הרמב״ם אינה מגורשת כלומר קרובה להיות אינה מגורשת דספק הוא ושרא ליה מאריה דאינה מגורשת דכתב הרמב״ם לא מיירי אלא כשהגט לפנינו ולא נתקיים והוי ממזר ודאי אבל באבד הגט כתב אח״כ דספק מגורשת היא והוי ספק ממזר:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהבית שמואלביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(יא) הַסוּמָא בִּשְׁנֵי {עֵינָיו,} אֵינוֹ יָכוֹל לְהָבִיא גֵּט שֶׁל חוּצָה לָאָרֶץ, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם. לְפִיכָךְ, אִם נִכְתַּב וְנֶחְתַּם בְּפָנָיו כְּשֶׁהוּא פָּתוּחַ, וְנִסְתָּמֵא, הֲרֵי זֶה אוֹמֵר: [בִּפְנֵי שְׁלשָׁה] בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, וְנוֹתְנוֹ לָהּ. וְהוּא שֶׁמַּכִּיר הָאִשָּׁה בִּטְבִיעוּת קוֹל. וְאִם אֵינוֹ מַכִּירָהּ בִּטְבִיעוּת קוֹל, לֹא מְהַנֵּי מַה שֶּׁאֲחֵרִים אוֹמְרִים לוֹ שֶׁהִיא זֹאת, אַף עַל גַּב דִּמְהַנֵּי בְּפִקֵּחַ. {וּבָעֵינָן גַּבֵּי פִּקֵּחַ שְׁנֵי עֵדִים כְּשֵׁרִים שֶׁאֵינָן קְרוֹבִים וְלֹא פְּסוּלִים (ת״ה סִימָן רל״ח).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חעודהכל
(כד) משנה גיטין דף כג ע״א
(כה) והא דתנן במתני׳ חזר ונתפתח מוקים בגמרא דה״ה אפי׳ לא חזר ונתפתח ואיידי דקתני שפוי וכו׳
(כו) מדאמרינן שם בגמרא ה״נ בטביעת עינא דקלא
(כז) כמ״ש התו׳ שם כיון דיכולין להטעות את הסומא יש לחוש יותר שמא יטעיהו דכ״כ ש״פ
(ו) גבי פיקח ב׳ עדים כשרים זה דעת ת״ה סי׳ רל״ח ויליף לה מס׳ התרומה אהא דאמר בפ״ק דגיטין דסומ׳ פסול להיות שליח להולכה א״ר ששת לפי שאין יודע ממי נוטל ולמי נותנו מהכ׳ משמע לכאורה דאדם שעשה שליח להוליך גט לאשתו צריך שיכיר השליח את האשה קודם שנעשה שליח ולא סגי במה שיאמרו כשרים בשעת נתינת הגט זו היא אשתו של פלוני דהא סומא פסול לרב ששת כולי עד אמנם נראה דדוק׳ סומא שאינו יכול להכיר׳ כ״א בטביעת עין דקלא פסול פן יטעוהו אבל אדם אחר מותר על ידי עדים שיאמרו לו בשעת נתינה שהיא אשתו של פלוני ע״כ הרי בתחלה הזכיר בהדי׳ עדים כשרי׳ שלא יועילו ומסתמא בתר הכי דחזר ואמר מועילי׳ עדים ר״ל עדים כשרי׳ דנקט כבר כו׳ וסתם עדים כשרי׳ משמע נהי נמי דע״א כשר בכלל עדים כדאיתא באשר״י פ״ק דב״מ מ״מ קרוב או אשה לא אשכחן עכ״ל וקשה מ״ש מחליצה לענין אם אין מכירין אחי המת דפליגי רב אחא ורבינא ח״א צריך להכיר בעדי׳ וח״א אפי׳ קרוב או אשה והלכתא לקולא כיון דגלוי מלתא בעלמא הוא וא״כ ה״נ גבי שליח יהיה נאמן אפילו אשה או קרוב כיון דגלוי מלתא הוא ובת״ה שם תירץ ע״ז וז״ל י״ל דע״כ הכא איכא למיחש טפי פן יטעוהו ובעינן עדות גמורה דהא קמן סומא מסתמא בכל התורה יכול הוא לסמוך על שני עדים אם יעידו זהו איש פלוני וגבי שליחות הגט חיישינן שמא יטעוהו וא״כ איכא למימר נמי אפי׳ פיקח בעינן עדות גמור׳ ולא סגי בגלוי מלתא אע״ג דבמילי אחרינא סגי בכה״ג עכ״ל וק״ל דמנלן לומר דבפקח יש חשש טעות דלא מצינו לזה רמז בגמ׳ כלל ואם נפשך לומר דסברא הוא דיש טעות אפי׳ בפקח א״כ ה״ל כסומא ומאן פליג לך לומר דלחצאין יש חשש טעות דהיינו שלא סגי בקרוב שהוא כשר מן הדין כמו בחליצה ובעדים סגי ולא חיישינן לטעות כדחיישינן בסומא ותו דדברי בעל התרומה הם דברי התוס׳ בפ׳ ב׳ דגיטין דכ״ג וז״ל מכאן משמע דצריך שיכיר השליח שזה הבעל וזו אשתו ושמא יש לחלק דדוקא סומא שיכול להטעותו ויש לחוש יותר שמא יטעוהו עכ״ל הרי דלא חשו לטעות׳ אלא בסומא אבל בפקח אין חשש טעות ושבקוהו אדינא דהוה מלתא דעבידא לגלוי דאל״כ היה להם להזכיר דגם בפקח יש טעות ויש בו ג״כ חומרא דצריך דוקא עדים כשרים ולא סגי במה שהוא מן הדין דהיינו אפי׳ אשה או קרוב ככל גלוי מלתא אלא ודאי שבאמת שבוקה אדינא כזה. והא דנקט בס׳ התרומה מותר ע״י עדים היינו עדות המועלת ע״פ הדין וכמ״ש הרא״ש פ״ק דב״מ לענין אם ע״א פוטר משבועה אם מסייע לו וז״ל ואיכ׳ למימר שלא דקדק התנא בלשונו לשנות עדים ולא שמעינן דע״א לא מהני אלא אגב ריהטא נקט דאורחא בכל דוכתי למתני עדים ופי׳ עדות המועלת לו עכ״ל הרי דאפי׳ בלשון התנא אנו אומרי׳ לאו דוקא שני עדים כ״ש בלשון הפוסקי׳ דטפי נוכל לומר כיון דבסומא לא מהני אפי׳ עדים כשרים אלא הכרה דקול דוקא ע״ז אמר דבפקח מהני בלי הכרה אלא עפ״י עדות המועלת לו עפ״י הדין במלתא דעבידא לגלויי ולא בחנם נקט תחלה עדים כשרים ואח״כ נקט בעדי׳ סתמא ומ״ש בת״ה דפ״ק דב״מ קאי על ע״א משא״כ כאן דקאי על קרוב או אשה ואין בזה בכלל עדים תמהני מאד דכך לי כאן קרו׳ ואשה כמו ע״א דשם דהא קי״ל ע״א בממון לאו כלום הוא אפ״ה מועיל לענין עד המסייע והוה עדות מועלת ה״נ כאן לענין קרוב ואשה וראיה לזה ממ״ש ה׳ המגיד בפ״ו וז״ל. וכתבו מן המפרשים דאפי׳ לרב ששת דאמר לפי שאינו יודע ממי נוטלו ולמי נותנו לא אמר אלא בסומא לפי שהיה סבר שהוא אינו בר הכרה לעולם וע״י אחרים לא הוה הכר׳ אבל באינש דעלמא דהוא בר הכר׳ אם מתעכב שם במקום האשה הכר׳ ע״י אחרי׳ הוה הכרה ואעפ״י שאינו מכיר׳ אלא ששואל לאחרים יכול לתנו לה עכ״ל הרי לך דא״צ כאן שני כשרים כשאר דוכתי דאל״כ למה לו לכתוב להאריך שיתעכב שם במקום האשה עכוב זה ל״ל גם מה שכתב אח״כ אלא ששואל לאחרים כ״ז הוא ללא צורך אלא היה לו לומר אם ב׳ עדים מעידי׳ מהני אלא ברור ופשוט דכוונתו דא״צ לב׳ עדים כשרי׳ אלא גלוי מלתא בעלמא סגי ולזה כתב אם מתעכב שם ושומע אומרים שהיא אשתו ואעפ״י שהשמיע׳ היא מפי נשים או קרובי׳ סגי ואם אינו שומע כן כי אינו מעכב שם יכול הוא לשאול לאחרי׳ דהיינו מי שהם ואפי׳ נשים או קרובי׳ שאינם בתורת עדות בעלמ׳ יכול לתנו לה והטעם בזה לפי שהיא מלתא דעבידא לגלוי ושיטה זו שנקט ה׳ המגיד בשם המפרשי׳ היינו התוס׳ וס׳ התרומה שזכרנו אע״ג דנקט ס׳ התרומות לשון בעדים כולל עדות המועלת לו ואע״ג דלענין חליצה שזכרנו דפליגי רב אחא ורבינא ח״א בעדים וח״א אפי׳ אשה או קרוב ש״מ דבכלל עדים סתם לא הוה אשה או קרוב לק״מ דשם איתא בהדיא לחד מ״ד דאפי׳ אשה או קרוב וא״כ ודאי מ״ד השני בעדים כשרים קאמר ותו תמיה לי טובא דהא גבי גט נמי מציגו בסי׳ ק״כ סעיף ג׳ לענין עדים דבהכר׳ מהני אפי׳ אשה או קרוב וכמ״ש הרא״ש הביאו ב״י שם ש״מ דלהיכר איש ואשה סומכין על אשה או קרוב דהוה מלתא דעבידא לגלויי כו׳ וא״כ מ״ש היכר דהכא דהא אפשר לומר גם התם שיש להטעותם כמו בשליח אלא ודאי דאין חשש אלא בסומא כ״ז נ״ל עיקר אלא שאין בידי להקל נגד בעל ת״ה ורמ״א שמביאו ומ״מ נראה דודאי א״צ שום ב״ד לקבל עדות זו אלא שמיע׳ בעלמא סגי ומכ״ש אם ניסת ע״פ עדות אשה או קרוב לא תצא ואין כאן חומרא אלא לכתחל׳.
(טז) שאי״ל ב״נ וב״נ. וקל קולמוס לא מהני בסומא משום אם יאמר ב״נ וב״נ מחזי כשקרא ואם יאמר שמעתי קל קולמוס לא יאמר כתיקון חז״ל כ״כ הרא״ש ועיין תוס׳ והר״ן:
(יז) ה״ז אומר ב״נ וב״נ. היינו בפני ג׳ דוקא כמ״ש הרמב״ם דהא הוא פסול לדיין דהוא סומא משא״כ העדות מה שאומר ב״נ וב״נ כשר דהא אשה וקרוב כשירים לעדות זה:
(יח) בטביעו׳ קול. עיין סי׳ קל״ב מ״ש בשם המגיד בזה״ז שום אדם אינו נאמן בטביעות עין אפי׳ צורבא דרבנן ואין לחלק בין טביעות עין לטביעות קלא דהא לפי סוגי׳ בפ׳ גיד הנשה מוכח דשוין הם ולכאורה קשה למה פסק כאן דמהני טביעות קלא, וא״ל דאפשר לנסות אותו אם מכיר אותה אם כן גם שם אפשר לנסות וליתן לפניו שאר גיטין הנכתבין כזה ואפשר כיון דידוע לנו דזאת אשת המשלח הגט סמכי׳ ע״ז דהוא גם כן מכיר אותה כיון דנותן לאשה זו ולא לאשה אחרת לפ״ז אם א״י לנו אם זו אשת המשלח לא סמכינן על הסומא אף על גב הוא אומר דמכיר אות׳ בטביעות קלא, והנה כשם שצריך להכיר את האשה כן צריך להכיר את האיש בט״ק כמ״ש בש״ס דא״י ממי נוטלה בסעי׳ זה איירי בהי׳ פתוח מעיקר׳ ואז מסר לידו והיה יודע ממי קיבל הגט ובסעיף אח״ז שכתב שמסר לסומא צריך להכיר בט״ק האיש והאשה:
(יט) שני עידים כשירים שאינן קרובים. עיין סימן קמ״א סעיף ל״ו שם לא כתב דצריך ליתן לפני עדים כשירים ש״מ מ״ש כאן אינה אלא לכתחלה וכ״כ בט״ז וראיה של הת״ה שם אין מוכרח, לכן מהני בדיעבד אם נשאת אפי׳ קרוב ואשה כמו בהכרת החלוץ:
(ה) עיניו – אם הם שנים שלוחים המביאים הגט אפי׳ ב׳ סומים כשרים מהרח״ש בתשובה סי׳ ג׳:
(ו) ובפ״נ – וקול קולמוס לא מהני בסומא משום אם יאמר בפ״נ ובפני נחתם מיחזי כשקרא ואם יאמר שמעתי קל קולמוס לא יאמר כתיקון חז״ל וע״ל ס״ק א׳ מש״ש:
(ז) ובפ״נ – היינו בפני ג׳ דוקא עיין ב״ש:
(ח) קרובים – ובדיעבד אם נשאת מהני אפי׳ קרוב או אשה כמו בהכרת החלוץ ב״ש:
(לו) בשתי עיניו – ד״מ ס״ק ט׳ בשם ס״ג ופשוט הוא.
(לז) לפיכך כולי – גמרא שם
(לח) אע״ג כו׳ – תוס׳ שם ד״ה מ״מ כו׳ ור״נ וש״פ וכמש״ש כ״ט ב׳ מי׳ קאמר כו׳. וכמש״ל סי׳ קמ״א סל״ו בההגה:
(לט) ובעינן כו׳ – כן דייק בתה״ד שם מדברי סה״ת ואע״ג דאמרי׳ ביבמות ל״ט ב׳ אשתמודעינהו כו׳ וכן בגט כו׳. וכמש״ל סי׳ ק״ך ס״ג כאן יש לחוש שמא יטעוהו כו׳ ודבריו אינן נראה:
(יט) בשני עיניו – עבה״ט שכ׳ בשם מהרח״ש אם הם שנים שלוחים אפילו ב׳ סומים להעיד כשרים. ואיני מבין זה דהא לקמן סי״א מבואר עשה הבעל שנים שלוחים כו׳ והוא שהיו כשרים להעיד כו׳ וא״כ דהם סומים והם פסולים להעיד כמבואר בח״מ סי׳ ל״ה סי״ב מה מהני מה שהם שנים. והא דפתוח ונסתמא מהני מה שאומר בפ״נ ובפ״נ מבואר בב״ש ס״ק י״ז משום דלעדות זה אפילו אשה וקרוב כשרים משא״כ בסומא מעיקרא שא״י לומר ורק בעינן להכשירם מצד שהם שנים דשנים שהביאו גט א״צ לומר בפ״נ בעינן עדות גמורה וצ״ע. שוב מצאתי בס׳ גט מקושר בס״ג שני אות ו׳ שכ׳ בפשיטות דאפילו שני סומים פסולים להביא הגט אף דשני׳ שהביאו גט א״צ לומר בפ״נ היינו משום שהם עדים וכאילו אמרו בפנינו גירשה אבל סומים דפסולים להעיד לא מהני וכן אם היו פתוחים ונסממו מ״מ צרכי׳ לומר בפ״נ כיון דאין לו דין עדות דבעינן תחילתו וסופו בכשרות וכן בהך דינא דסי׳ קמ״א סל״ד כו׳ (הבאתיו שם ס״ק ל״ג) וזה ברור עכ״ד ע״ש:
(כ) בטביעת קול – עב״ש שהקשה לפמ״ש המגיד דבזה״ז אין שום אדם נאמן בטב״ע למה כאן מהני טביעות קול כתב ואפשר כיון דידוע לנו דזאת אשת המשלח כו׳ ולפ״ז אם א״י לנו שזו אשת המשלח לא סמכינן על הסומא כו׳ ועיין בס׳ קרבן נתנאל פ״ב דגיטין אות ע״ד שכתב ליישב קושיית הב״ש הנ״ל וגם בס׳ גט מקושר בס״ג שני אות ו׳ כתב לתרץ הקושיא הנ״ל ע״ש. ולפי דבריהם אף שאין אנו יודעין שזו אשת המשלח סמכינן על הסומא שאומר שמכיר בט״ק. גם בספר בית מאיר כתב על דינו של הב״ש הנ״ל דאינו מוכרח ע״ש:
(כא) ואם אינו מכירה כו׳ – עיין בספר גט מקושר בס״ג שני אות ו׳ שכתב בזה. אמת שכ״כ גם כן בטור אבל לפע״ד נראה שאין כן דעת הרי״ף והרמב״ם והרא״ש שלא הביאו כלל הך דרב יוסף כו׳ והאריך בזה ומסיים ולכן לפע״ד במקום עיגון יש לסמוך בהך מלתא על הרי״ף והרמב״ם והרא״ש וסגי במכיר טביעות קלא של העדים ע״ש:
(כב) אינו מכירה – כ׳ בס׳ תו״ג נראה דא״י לעשות שליח אחר המכיר׳ כיון דהוא אינו יכול לגרשה הוי כשליח שלא ניתן לגירושין ועוד נראה דאפי׳ בפני ב״ד אינו יכול ליתן דיש לחוש שלא יטעוהו בני אדם דיאמרו שהם ב״ד אף שאינם ב״ד מחמת שהוא סומא עכ״ל:
(כג) שאינן קרובים – עבה״ט בשם ב״ש דבדיעבד כו׳ ועיין בס׳ גט מקושר בסג״ש אות כ״ה שדעתו להקל אפילו לכתחילה במקום עיגון ע״ש ועמ״ש לעיל סי׳ קמ״א ס״ו ס״ק ט״ל:
סומא פסול להביא הגט בחוצה לארץ שאינו יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם לפיכך כשר בארץ ישראל וכן בחוצה לארץ אם היה פקח כשנותנו לו ונסתמא כשר דלא בעינן תחילתו וסופו בכשרות והוא שיכיר האשה בטביעת קול אבל אם אין מכירה בטביעת קול לא ולא מהני מה שאחרים אומרים לו שהיא זאת אע״ג דמהני בפקח.
(טו) סומא פסול להביא גט בח״ל שאינו יכול לומר בפ״נ ובפ״נ וכו׳ בסוף פ״ב דגיטין (דף כג.) תנן הכל כשרים להביא את הגט חוץ מחש״ו וסומא ובגמרא סומא אמאי לא אמר רב ששת לפי שאינו יודע ממי נוטלו ולמי נותנו מתקיף לה רב יוסף היאך סומא מותר באשתו היאך בני אדם מותרין בנשותיהן בלילה אלא בטביעת עינא דקלא הכא נמי בטביעת עינא דקלא אלא אמר רב יוסף הכא בח״ל עסקינן דבעי למימר בפ״נ ולא מצי אמר א״ל אביי אלא מעתה פיקח ונסתמא דמצי אמר ה״נ דכשר והא קתני פיקח ונסתמא וחזר ונתפתח כשר הא לא חזר ונתפתח לא ה״ה דאפילו לא חזר ונתפתח ואיידי דקתני שפוי ונשתטה וכו׳ א״ר אשי דיקא נמי דקתני כל שתחלתו וסופו בדעת וכו׳ וכן פסקו הרי״ף והרא״ש דפתוח ונסתמא כיון דמצי אמר בפ״נ ובפ״נ כשר להביא גט וכ״כ הרמב״ם בפ״ז:
(טז) ומה שכתב רבינו והוא שיכיר האשה בטביעת קול הוא מדאמרינן בטביעת עינא דקלא וההיכר הזה הוא שיכיר שזאת אשת המגרש וכתבו התוספות לפי שאינו יודע ממי נוטלו וכו׳ מכאן משמע שצריך שיכיר השליח שזהו הבעל וזו היא אשתו ושמא יש לחלק דדוקא סומא שיכול להטעותו ויש לחוש יותר שמא יטעוהו וכתב הר״ן ובודאי שכן עיקר דדוקא בסומא אמרינן הכי לפי שא״א לו ליתן אלא ע״י אחרים שיאמרו לו זה פלוני אבל שאר בני אדם כיון שאיפשר אחרים מלמדים אותם וכן כתב הרי״ף והרא״ש והמרדכי בסוף פרק כל הגט וה״ה בפ״ז והגהות פ״ט וכן כתוב בסמ״ג:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ט) וכן מצאתי בתיקון ישן:
בסדר גיטין סי׳ ע״ו כתב דהיינו דוקא בסומא בשתי עיניו אבל סומא בעין אחת הגט כשר עכ״ל:
(י) וכ״כ הגהות מרדכי דף תרי״ז ע״ד. וכתב בת״ה סימן רל״ח ואפי׳ בפקח בעינן עדים כשרים ולא קרובים ופסולין עכ״ל. מצאתי בתיקון מהר״ש שלח גט מניישטא״ט לאוב״ן והיה מתיירא שבמקום הנתינה לא היו עדים המכירים האשה וגבה עדות במקומו שבת ראובן היא אשת שמעון המגרש ובמקום הנתינה לא הוצרכו אח״כ להעיד רק איזו היא בת ראובן אע״פ שלא ידעו לשם שהיא אשת שמעון עכ״ל וצ״ע אמאי לא מקרי חצי עדות וחצי דבר:
(יא) מצאתי כתוב בתיקון ישן דרחוק הדרך מקרי דיעבד וכל מקום דדיעבד כשר רחוק הדרך נמי כשר:
(יב) ומסיים שם בגיטין דף תקנ״א ע״א דכל דוכתא לפי הענין וכתבו התוספות ריש גיטין דאפי׳ באותה העיר מבית לבית צריך למימר בזמן הזה בפני נכתב ובפני נחתם מיהו היינו דוקא שהבעל נותן הגט לשליח והולך לדרכו אבל אסור לישאר בעיר דהא לעיל בסי׳ קמ״א נתבאר שאין לתת גט ע״י שליח בזמן שהבעל בעיר:
(כו) אם היה פקח פירוש עיניו פקוחות:
(כז) אע״ג דמהני בפקח כ״כ התוספות והר״ן והטעם שסומא כיון שא״א לראות וליתן אלא ע״י אחרים בקל יבא להטעותו אבל שאר בני אדם כיון שאפשר ע״י עצמו אחרים מלמדין אותו (ומכירין לו בסימנים מובהקין עד שיכירה בעצמו כ״פ): (ואם יש עדים שהבעל מסר לו פירוש לסומא השליח כ״פ):
(ט) סומא וכולי משנה וגמרא ספ״ב (דף כ״ג) והא דכתב בסמוך דאפילו שמע קן קולמסא וקן מגילתא כשר ומצי למימר בפ״נ ובפ״נ כתבו התוס׳ פ״ק ריש (דף ו׳) דלא דמי לסומא דפסול עכ״ל ונראה דר״ל דבסומא לא מסתפי סופר מיניה כיון דלא אפשר ליה למחזי אבל מאן דיכול למחזי אף על גב דלא חזי אלא שמע קן קולמסא מסתפי סופר מיניה דילמא חזי ליה וה״ל כאילו ראה הכתיבה והחתימה ויכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם וכ״כ הר״ן בפ״ב והרא״ש פ״ק (דף צ״ו ריש ע״ב) כתב בשם התוספות דאין להכשיר סומא על ידי קן קולמסא משום דנראה שקר אם יאמר בפני נכתב ובפני נחתם ואם יאמר שמעתי קן קולמסא אינו מועיל דבעינן שיאמר כלשון שתקנו חכמים וכולי ומ״ש דלא בעינן תחלתו וסופו בכשרות וכו׳ פירוש הכא גבי גט לא בעינן תחלתו וסופו בכשרות ואף ע״פ דבשאר עדיות בעינן מכל מקום הכא כיון דאפי׳ אשה או קרוב נאמנות להעיד דהכי תקנו חכמים משום עגונא אלא דבסומא מעיקרא החמירו אבל בפקח כשנתנו לו ונסתמא לא החמירו וכו׳ כתבו התוספות לשם בדיבור המתחיל ה״ה והר״ן תירץ דבשאר עדיות איכא לחוש דילמא לא מכוין שפיר ואפילו אם תמצא לומר דמכוין שפיר איכא למיגזר אבל גט אשה כיון שנמסר בידו כשהיה פקח ולא יצא גט מתחת ידו יכול לומר גט זה שבידי בפני נכתב ובפני נחתם ולא שייך הכא למיגזר דהא לא אתי לאחלופי:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חהכל
 
(יב) אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁהַבַּעַל מָסַר לְסוּמָא זֶה גֵּט זֶה לְגֵרוּשִׁין, כָּשֵׁר, שֶׁהֲרֵי כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ עֵדִים אֵינוֹ צָרִיךְ לוֹמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, וְיָהִיב לַהּ בְּאַפֵּי הַנְהוּ סַהֲדֵי גּוּפַיְהוּ. וְאִם נִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו, כָּשֵׁר בְּכָל גַּוְנָא.
באר הגולהט״זבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(כח) טור בשם הרמ״ה
(כט) דלא להוי סהדתייהו חצי דבר
(ז) באפי הנהו סהדי גופייהו זו דברי הרמ״ה – בטור ונתן הטעם לזה דלא להוי סהדותו חצי דבר עכ״ל פי׳ כיון דעכשיו בשעת מסירת הגט מן הסומא לאחר צריכים אנו לעדות שנמסר לסומא ויבואו ויעידו ע״ז לפנינו משא״כ בשליח שהוא פיקח א״צ עכשיו לפנינו עדות הראשונים וסגי במ״ש בפני נכתב כולי וק״ל ממ״ש התו׳ במרובה דף ע׳ דאם ב׳ מעידין שאכלה שנה ראשונה ושנים על שנה ב׳ ושנים על שנה ג׳ דמהני לענין חזקה ולא הוה חצי דבר דהתם ראו כל מה שהיו יכולין לראות באותו שנה משא״כ בא׳ אומר בגב׳ ואו׳ אומר בכריסה ומביא ראיה מגט דאיתא פ׳ התקבל האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה ב׳ כיתי עדים שנים שיאמרו בפנינו אמרה ושנים שיאמרו בפינינו קבל וקורע אלמא לא חשיב חצי דבר אע״ג דצריכי אלו לאלו עכ״ל וא״כ ה״נ הנהו עדים שמסר הבעל הגט בפניהם לשליח הסומי׳ בגרושין א״א להם לראות באותו זמן מה שימסור אח״כ השליח להאשה ואמאי חשבו הרמ״ה לחצי דבר וצ״ל דהרמ״ה לא ס״ל ההיא תירוצא דתוס׳ אלא כההיא שכתבו התוס׳ שם בשם רי״ף תירוץ אחר ולא ס״ל האי חלוקא וא״כ מ״ש כאן הרמ״ה דלהוי באפי׳ הנך סהדי א״צ לזה לשיטות התוס׳ ואנן קי״ל בהתו׳ שכתבו שתירוץ זה עיקר: וראיתי בד״מ וז״ל מצאתי בתקון מהר״י שלח גט מניישטאט לאוב״ן והיה מתיירא שבמקום הנתינ׳ לא יהיה עדים המכירים האשה וגבה במקומו שבת ראובן היא אשת שמעון המגרש ובמקום הנתינה לא הוצרכו אח״כ להעיד רק אשה זו היא בת ראובן אע״פ שלא ידעו לשם שהיא אשת שמעון עכ״ל וצ״ע אם זה לא מקרי חצי עדות וחצי דבר עכ״ל ד״מ ולפי מה שזכרתי אין חשש בזה.
(כ) כיון שיש עדים אצ״ל ב״נ. כתב ב״ח אפי׳ אם העדים אין מכירים החתימות מ״מ כיון שמעידים דהבעל מסר גט זה ליד הסומא אצ״ל ב״נ וב״נ דלא עביד לקלקל אותה במזיד ואם אתא הבעל ומערער צריך לקיים ועיין בסמוך:
(כא) ויהיב לה באפי הנהו סהדי. כי היכא דלהוי דבר שלם ולא חצי דבר, מיהו בדין זה פליגי הרי״ף ותוס׳ כמ״ש בתוס׳ מרובה דף פ׳ להרי״ף כל שאינו מהני הראיי׳ של כת זו בלי כת השניה הוי חצר דבר לכן אם כת א׳ אומרת דראו שערה א׳ וכת שניה מעידים על שערה אחר הוי חצי דבר אבל כשמעידים ג׳ כיתות עדים על חזקת ג׳ שנים כל כת מעיד שאכל שנה א׳ הוי דבר שלם משום כל כת מהני להוציא ממנה פירות שנה זו ולתוס׳ תליא הדבר אם היו יכולים לראות יותר כמו בשערות דהיו יכולים לראות שתי שערות ולא ראו הוי חצי דבר אבל בחזקה בשנה זו לא היו יכולים לראות יותר, לפ״ז דין דכאן תליא בפלוגתא זו והרמ״ה דס״ל כאן דהוי חצי דבר ס״ל כהרי״ף דהא לתוס׳ שראו המסירה לא היו יכולים לראות יותר אבל להרי״ף כיון דלא מהני המסירה לבד הוי חצי דבר, ובזה מיושב מה שהקשה בד״מ ע״ש, וכל זה ראיתי ג״כ בט״ז והא דמהני כשהיא עושה ש״ק וכת א׳ מעידים דעשתה אותו לש״ק וכת א׳ מעידים דקיבל הגט לתוס׳ שפיר דלא היו יכולים לראות יותר ולהרי״ף צ״ל משום דעידי אמירה א״צ לעידי קבלה כיון הגט בידו והאי תירוץ דחו תוס׳ שם וכ״כ הריב״ש סימן שי״ח אליבא הרמ״ה ומזה מוכח נמי דהרמ״ה ס״ל כהרי״ף:
(כב) כשר בכל גוונא. כלומר אפי׳ בח״ל אפי׳ היה סומא מעיקרו אפילו אין כאן עדים שמסר לו הגט אבל מ״מ צריך להכיר את האיש והאשה בט״ק:
(ט) גוונא – כלומר אפי׳ היה סומא מעיקרא אפי׳ אין כאן [עדים] שמסר לו הגט אבל מ״מ צריך להכיר את האיש והאשה בטביעות קול. ודעת הרמב״ם דאפי׳ נתקיים הגט בחותמיו סומא פסול להביא את הגט מדרבנן דגזרו נתקיים אטו לא נתקיים מהריב״ל וכנה״ג דף ק״ע:
(מ) אם יש כו׳ – כס׳ הראשונה בס״א בהגה:
(מא) ויהיב לה כו׳ – דלא להוי חצי דבר והוא כשיטת הרי״ף בפ׳ מרובה אבל לדעת תוס׳ שם ובפ״ג דב״ב אין לחוש לזה:
(מב) ואם נתקיים כו׳ – כנ״ל ס״א:
(כד) באפי הנהו סהדי גופייהו – עב״ש ס״ק כ״א ועיין בס׳ גט מקושר בס״ק שני אות ו׳ באריכות:
וכתב הרמ״ה אם יש עדים שהבעל מסר לו זה הגט לגירושין כשר שהרי בר שליחות הוא ואינו פסול אלא משום שאינו יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם וכיון שיש עדים אין צ״ל בפ״נ ובפ״נ ויהיב לה באפי הנהו סהדי גופייהו וכשר דלא בעינן לקיימו אלא עידי מסירה גרידתא בעינן והא דבעי באפי הנהו סהדי גופייהו דלא ליהוי סהדותייהו חצי דבר ואם נתקיים בחותמיו אפילו הוא סומא מתחילה ועד סוף ולא מסריה ניהליה בסהדי כשר אפילו במדינת הים.
(יז) וכתב הרמ״ה אם יש עדים שהבעל מסר לו זה הגט וכו׳:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ד) וכיון שיש עדים א״צ כו׳ מכאן קשה למ״ש רבינו לקמן בסי׳ זה ז״ל אם ב׳ שלוחים להביאו אצ״ל בפני נכתב ובפני נחתם כו׳ עד ומ״מ כשהבעל יבא יכול לערער ולומר מזוייף הוא וצריך שיתקיים בחותמיו עכ״ל וכבר תמה עליו מ״מ וב״י וכמ״ש שם היאך יכול לערער אשנים ויש להם ראיה גם כן מכאן מדברי הרמ״ה שכתבן רבינו ולא חלק עליו עיין מ״ש שם:
(כח) וכיון שיש עדים א״צ כו׳ דהא עיקר הטעם שצריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם היינו משום שלא יבא הבעל לערער והכא אין יכול לערער שהרי יש עדים שנתן הגט לשליח לשם גירושין ועיין בדרישה:
(כט) אלא עידי מסירה גרידתא בעי ר״ל העדים שמסר הבעל בפניהם הגט לסומא לשם גירושין דזה קיומו שאז אינו יכול הבעל לערער:
(ל) דלא ליהוי סהדותייהו חצי דבר פירוש עידי מסירה שנמסר לפניהן הגט מהשליח להאשה לא יוכלו להעיד שגט כשר נמסר ליד האשה אם לא ע״י העדים שמעידים שהבעל מסרו ליד השליח לגירושין ונמצא שכל כת מעיד על חצי דבר ולא דמי לעידי מסירה דעלמא שהכל נגמר ע״י קיום עידי חתימה או ע״י עדות השליח שאמר לפניה בפ״נ ובפ״נ ועיין מה שכתב רבינו בשם הרמ״ה לקמן בס״ס דוחה לזה:
(לא) ולא מסריה ניהליה בסהדי רצה לומר אלא נתנו לו בינו לבין עצמו אבל מכל מקום גם הרמ״ה סבר שבתחלה כשעשאו שליח צריך לעשותו בפני שנים וכמו שכתבתי לעיל:
(י) וכתב הרמ״ה אם יש עדים וכו׳ משמע דאעפ״י שאין העדים מכירין החתימות דאם מכירין הוי קיום בחותמיו אלא ודאי באין מכירין ואפ״ה לא חיישינן דילמא מזוייף הוא דאינו חשוד לקלקלה במזיד כמו שכתבתי בסמוך גבי שני שלוחים ומיהו למאי דכתב לשם דאי אתא בעל ומערער צריך לקיים בחותמיו ה״ה הכא. ומ״ש ואם נתקיים בחותמיו וכו׳ נראה דעיקרא אתא לאשמועינן אפילו לא מסריה ניהליה בסהדי כשר בעידי חתימה אע״ג דלעיל בסימן קל״ג המסקנא כדברי הגאונים דפסול כשאין לשם עידי מסירה מ״מ דעת הרמ״ה כדעת הרי״ף והרב רבינו משה בר מיימוני לשם דכשר בעידי חתימה בלחוד:
באר הגולהט״זבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
 
(יג) הָאִישׁ שֶׁנָּתַן גֵּט לְאִשְׁתּוֹ, וְנִכְתַּב וְנֶחְתַּם בְּפָנֶיהָ, וְאָמַר לָהּ: הֲרֵי אַתְּ שָׁלִיחַ לְהוֹלָכָה עַד בֵּית דִּין פְּלוֹנִי וְהֵם יַעֲמִידוּ שָׁלִיחַ וְיִתְּנוּ לִיךְ גֵּט זֶה וְתִתְגָּרְשִׁי בּוֹ, הֲרֵי זוֹ נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר בִּפְנֵיהֶם: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם. {וּצְרִיכָה לְאָמְרוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ (טוּר וְהָרא״ש).} וְהֵם נוֹטְלִים אוֹתוֹ וְנוֹתְנִים לְשָׁלִיחַ לִתְּנוֹ לָהּ כְּמַאֲמַר הַבַּעַל. וְאִם לֹא הִתְנָה עָלֶיהָ הַבַּעַל תְּנַאי זֶה, וַהֲרֵי הַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ, אֵינָהּ צְרִיכָה לוֹמַר כְּלוּם, וַהֲרֵי הִיא בְּחֶזְקַת מְגֹרֶשֶׁת, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְקַיְּמָה חֲתִימַת יְדֵי הָעֵדִים; שֶׁעֵדִים הַחֲתוּמִים עַל הַגֵּט, כְּמִי שֶׁנֶּחְקְרָה עֵדוּתָן בְּבֵית דִּין דָּמֵי, כָּל זְמַן שֶׁאֵין מְעַרְעֵר. וַאֲפִלּוּ אָמַר לָהּ: אַל תִּתְגָּרְשִׁי בּוֹ אֶלָּא בְּבֵית דִּין פְּלוֹנִי, תְּנָאָה בְּעָלְמָא הוּא; וּכְשֶׁתָּבֹא לְאוֹתוֹ בֵּית דִּין וְהַגֵּט בִּרְשׁוּתָהּ, מִתְגָּרֶשֶׁת בְּקַבָּלָתָה רִאשׁוֹנָה, וְאֵינָהּ צְרִיכָה לוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(ל) משנה שם ע״ב וכדמוקי לה רב הונא שם דף כד ע״א
(לא) פשוט שם בגמרא
(לב) כמו שהוכיח ה״ה שם בספ״ז מסוגית הגמרא שם וכ״כ בטור
(לג) פשוט שם בגמרא
(ח) וא״צ לומר בפ״נ זה סברת הרמב״ם פ״ז דבזה עדיפא האשה עצמה מן השליח המביא הגט כיון שהגט דידה והיש חולקים ס״ל דלא עדיפא והוא דעת הראב״ד שמביא ב״י בשם ריב״ש דכיון שהיא בחזקת א״א היאך נתירנ׳ ולא הבנתי דא״כ אף כי אמרה בפני נכתב כו׳ מה יועיל אמירת׳ או אמיר׳ השליח שהוא קרוב שלה בשלמא להרמב״ם לא ק׳ מה יועיל אמירת הקרוב דכל שאין הגט בידה עדיין אנו מצריכין אותו לומר כמו בשאר שליח ועכ״פ מהני אמירתו כיון דאי בעי הי׳ מוסר לה הגט בינו לבינה אבל להראב״ד קשה היאך מועיל להוציא עצמה מחזקת א״א וצ״ע וכתב הר״ן ריש גיטין דקרוב המביא גט נאמן אם אומר בפ״נ ואע״ג דכתב בגט מתנות נכסים ואינו נאמן עליהם מ״מ לענין הגט נאמן.
(כג) הרי את שליח להולכה וכו׳. ואם אמר הרי את ש״ה עד לשם ושם הוי את ש״ק לא הוי גט כלל משום דלא חזרה השליחות לבעל וגרע טפי ממ״ש ר״ס קמ״א דשם היה ראוי השליח להשיב לבעל את שליחתו בתחלת שליחתו אבל כאן לא היה ראוי מיד להשיב את שליחתו, ואם א״ל שם תעשה את ש״ק אז דומה לחצירו הבא אח״כ ותליא בפלוגתא ר״ס קמ״א:
(כד) עד ב״ד פלוני. עיין ב״י מ״ש בשם הרשב״ץ אם שולח ע״י א׳ ליתן הגט לשלוחו אז הראשן לא הוי שליח לגירוש כלל דאינו עושה אלא מעש׳ קוף ואינו נאמן בדיבורו ב״נ וב״נ אא״כ באומר שהוא יעשה איזה שליח שירצה למסור לו הגט לפ״ז נ״ל גם כשאמר לה שתמסו׳ לב״ד דוקא אם אמר לה שתמסור לאיז׳ ב״ד שתרצ׳ מהני מה שאמ׳ הב״נ וב״נ אבל אם מייחד הב״ד ואומר לב״ד פלוני תמסו׳ אז הוא לא נעש׳ לשליח כלל ולא מהני ב״נ וב״נ מה שהיא תאמר ויש לחלק כיון הבעל לא עשה הב״ד לשלוחו אלא על ידה הוא מצוה:
(כה) וצריכה לאמרו וכו׳. אף על גב אם אמרה סתם נתגרשתי נאמנת כשהגט בידה כמ״ש במסוך מ״מ כשאומרת שהיא שליח צריכה לאמר ב״נ וב״נ כשאר שליח ואינה נאמנת מכח מיגו כ״כ הר״ן ואם מסרה ליד ש״ה ולא אמרה ב״נ וב״נ לא מהני כי כבר עשתה שליחות שלה כ״כ בת״ה מיהו בתשו׳ ריב״ש סימן שי״ח כתב בענין אם עשה שליח הראשון שליח אחר יש תקנה שיחזיר הגט ליד שליח הראשון ויעשה אותו בפני ב״ד וכן משמע בסעיף ז׳ וכמ״ש בש״ס המביא גט ממה״י ולא אמר ב״נ יחזור ויטלנו ממנה מה לי שנתן לידה ומה לי אם נתן ליד השליח, וא״ל שם איירי כשהבעל נותן לו רשות הא הבעל אינו שם דהא תנן המביא גט ממ״י גם רשות של הבעל לא מהני לענין זה, ואיתא בש״ס עוד אוקימתא בסוגיא זו האמר לה הוי ש״ה עד לשם וכי מטי התם שוי׳ ש״ה וכתבו תוס׳ דאז אצ״ל ב״נ וב״נ בעת שמסרה הגט ליד השליח אלא בשעה שתקבל הגט מיד השליח והרשב״א והטור חולקים על תוס׳ וס״ל דצריכה לומר ב״נ בעת שמסרה הגט ליד השליח:
(י) פלוני – אם שולח ע״י א׳ ליתן הגט לשלוחו אז הראשון לא הוי שליח לגירושין כלל דאינו עושה אלא מעשה קוף וא״נ בדיבורו בפ״נ ובפ״נ. עב״ש:
(מג) האיש כו׳ – כאוקימתא בתרא שם וכן הרי״ף ורא״ש לא הביאו אלא ההיא אוקימתא ועתוס׳ שם ד״ה אימר כו׳. ומ״ש בהגה וצריכה לא אמרו כו׳ והרשב״א כ׳ דאף ללישנא קמא צריכה בשעה כו׳ ולישנא קמא אלישנא בתרא סמוך דמש״ש אימר קמי ב״ד כו׳. קאי אכולהו לישנא:
(מד) ואם לא כו׳ – קושית הג״מ שם:
(מה) ואע״פ כו׳ – הרמב״ם דאם נתקיים אצ״ל בפ״נ ובפני נחתם כמש״א בס״א וע״כ בלא נתקיים מיירי ואפ״ה פריך אשה מכי כו׳. מ״מ ע״ש:
(כה) הרי את שלוחי׳ להולכה – עב״ש ס״ק כ״ג שכתב ואם אמר הרי את ש״ה עד לשם ושם הוי את ש״ק לא הוי גט כלל כו׳ ועיין בס׳ בית מאיר לעיל ר״ס קמ״א (הבאתיו שם סק״א) שתמה עליו וכ׳ דהעיקר דהיא ספק מגורשת ע״ש:
(כו) עד ב״ד פלוני – עבה״ט מ״ש ואם שולח ע״י א׳ כו׳ והוא מדברי הב״י בשם הרשב״ץ וסיים שם אא״כ באומר שהוא יעשה איזה שליח שירצה למסור לו הגט. וכתב ע״ז הב״ש ס״ק כ״ד לפ״ז נ״ל גם כשאמר לה שתמסור לב״ד דוקא אם אמר לה שתמסור לאיזה ב״ד שתרצה מהני מה שאמרה ב״נ וב״נ אבל אם מייחד הב״ד ואמר לב״ד פלוני תמסור אז היא לא נעשה לשליח כלל ולא מהני בפ״נ ובפ״נ מה שהיא תאמר ויש לחלק כיון דהבעל לא עשה הב״ד לשלוחו אלא על ידה הוא מצוה עכ״ל. ועיין בתשו׳ מהרי״ט ח״א סי׳ ל״ה שדעתו דאף אם מייחד הב״ד מהני אמירתה בפ״נ ובפ״נ. וז״ל התשובה שם. על אודות אחד ששלח גט לאשתו ע״י שליח ולא רצה הבעל ששליח זה יתננו לה לפי שתתבייש האשה ממנו ואמר לו שיעשה הוא שם שליח את פלוני שהיא קרובה ומיודעה. ונתקשה הרב מהר״ם גלאנטי בענין דכיון שאין בדבר זה שום שליחות ומעשה קוף בעלמא הוא דעבד לא מהימן מתקנתא דרבנן שיהא השליח נאמן לומר בפ״נ ובפ״נ. ולא מצא מקום להכשרו אלא שיכתבו ב״ד כתב מעשה ב״ד שנכתב ונחתם בבניהם לשמה. ואני לא ירדתי לסוף דעתו שאם הבעל עשאו שליח על הגט וימסרנו בב״ד ויאמר בפ״נ ובפ״נ וימנה הוא השליח האחר למה יהא נאמן כו׳ ומה שהביא ראי׳ מדברי הב״י בשם הרשב״ץ כו׳ אינו ראי׳ דדברי הרשב״ץ אינם אלא במי שעשה כבר שליח שם ושולחו לו ע״י זה שיתנהו ביד שלוחו נמצא דזה האיש אין לו תורת שליחות כלל ומעשה קוף בעלמא הוא דעבד השליח הגט כבר נעשה ע״פ הבעל כמו שהוכיח הרא״ש ז״ל בתשובה כלל י״ח (שהובא בש״ע סי׳ קמ״א סעי׳ ל״ה) ובענין זה הוא נדון של הרשב״ץ ז״ל וזהו מה שכ׳ ולא דמי לאשה עצמה שמביאה גיטה דכיון שאמר לה שוי שליח שתרצי הרי היא שלוחו של בעל כלומר כיון שיש בידה כח לעשות שליח שלוחו של בעל מקרי. וזה אין לו כח לעשות שום שליח שהרי הבעל מנה שליח מעכשיו. אבל אין כוונתו של הרב ז״ל לחלק בין כשיש בידו לעשות כל שליח שירצה להיכא דא״ל עשה שליח לפלוני לבד דבזה אין טעם לחלק כלל תדע דבס״פ תתקבל עסקינן באומר אמרו כו׳ ושוב מצאתי בתשובה מהר״י אדרבי ז״ל סימן שמ״ה שכתב גם הוא שאינו יכול לומר בפ״נ ובפ״נ ולא נהירא כלל כו׳ וההיא דאבא בר מניומי בפרק כל הגט (בש״ע סימן קמ״א סעיף ל״ו) ראי׳ גדולה היא דאילו אבא בר מניומי הוה הכא שפיר דמי והי׳ יכול השליח לומר בפ״נ ובפ״נ אע״פ שייחד השליח ותו ההיא דהאשה עצמה מביאה את גיטה כו׳ לא היתה יכולה לעשות כל שליח שתרצה מעצמה ללישנא בתרא דא״ל ומשוי בי דינא שליח דמשמע דב״ד יעשו ואפי׳ שלא בפניה כדאמרי׳ בשלהי כל הגט כי משוו ב״ד שליח אפי׳ שלא בפניו של שליח ראשון. אבל התקנה שאמר מר (מהר״ר גלאנטי) שיכתבו ב״ד כתב מעשה ב״ד שנכתב ונחתם בפניהם לשמה אינה דרך סלולה כמו שנראה מתשו׳ הריב״ש סי׳ שי״ח הובא בב״י ס״ס קמ״ב עכ״ד ע״ש: והנה מה דמהרי״ט ז״ל רוצה להעמיס כן בדעת התשב״ץ. המעיין בתשב״ץ עצמו ח״א סי׳ כ״ה יראה להדיא שמבואר מדבריו היפוך ממה דמפרש הרב מהרי״ט בדעתה וסבר ראיתי בתשו׳ ברית אברהם סי׳ צ״ח סוף אות ט׳ שהעיר בזה על מהרי״ט הנ״ל וכתב עליו שלא עיין בדברי הרשב״ץ כל הצורך ע״ש. אמנם בגוף הדין ודאי דראיות מהרי״ט עצומים בס׳ בית מאיר האריך לתמוה בזה על התשבץ ומסיים וז״ל לכן העיקר לע״ד שכל הפוסקים חולקים עליו וס״ל כמו שכתבתי סי׳ קמ״א סל״ו (עמ״ש שם ס״ק ל״ז) דאף שליח של״נ לגירושין שם שליח עליו לענין בפ״נ כו׳ ולהכי השמיטו הש״ע כו׳ ושוב מצאתי תשו׳ מהרח״ש בסי׳ ג׳ מביא בשם הרשד״ם שחולק על התשב״ץ והוא מאריך לקיים דבריו בדחוקים ולע״ד העיקר כהרשד״ם עכ״ל:
(כז) וצריכה לאמרו – עב״ש שכ׳ ואם מסרה ליד ש״ה ולא אמרה ב״נ וב״נ לא מהני כו׳ מיהו בתשו׳ ריב״ש כו׳ ועיין בהגהת יד אפרים שתמה עליו דדברי הריב״ש אינם ענין לזה כלל ע״ש.
האשה עצמה מביאה גיטה ואומרת בפני נכתב ובפני נחתם כגון דאמר לה הוי שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית להתם שרי שליח להולכה וקבלי את גיטיך מיניה דהשתא הוי כמו שליח שעושה שליח שצ״ל בפני נכתב ובפני נחתם בשעה שיצא הגט מידו אי נמי דאמר לה הוי שליח עד דמטית בבי דינא פלונית וכי מטית להתם אימא בבי דינא בפני נכתב ובפני נחתם ולשוי אינהו שליח ליתנו לך שאם לא התנה עליה כך אינה צריכה לומר דבר כיון שגיטה יוצא מתחת ידה ועדים חתומים עליו ומתירין אותה לינשא אף על פי שאין מכירין חתימת העדים שעדים החתומים על הגט נעשה כמי שנחקרה עדותן בב״ד כל זמן שאין מערער וכן כתב הרמ״ה שהאשה המביאה גיטה ואומרת שבעלה נתנו לה במקום פלוני להתגרש בו מיד נאמנת ואינה צריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם ואף על פי שאין מכירין החתימות ואפילו אמר לה אל תתגרשי בו אלא בב״ד פלוני תנאה הוי כאילו אומר לה אל תתגרשי בו אלא עד ל׳ יום וכשיגיע ל׳ יום או לכשתבא לב״ד פלוני והגט ברשותה מתגרשת בקבלה ראשונה ואינה צריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם.
(יח) האשה עצמה מביאה גיטה ואומרת בפ״נ ובפ״נ כגון דא״ל הוי שליח להולכה וכו׳ בסוף פ״ב דגיטין (שם) תנן האשה עצמה מביאה את גיטה ובלבד שהיא צריכה לומר בפ״נ ובפ״נ ובגמרא (דף כד.) אשה מכי מטי גיטא לידה איגרשה לה א״ר הונא באומר לא תתגרשי בו אלא בפני בית דין פלוני ואת הוי שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם שוי שליח להולכה וקבלי גיטך מיניה ואבע״א דא״ל הוי שליח עד דמטית התם וכי מטית התם אימא קמי ב״ד בפ״נ ובפ״נ ונישוו ב״ד שליח וליתביה ניהליה ואע״פ שגמגמו התוספות וכתבו דשמא ללישנא קמא אינה אומרת בפ״נ ובפ״נ אלא בשעה שתקבלנו אף ע״ג דבפרק כל הגט ובכל דוכתא משמע שצ״ל בשעה שהגט יוצא מיד השליח שמא הכא שיכול לומר בשעת גירושין עדיף טפי כבר האריך בזה הרשב״א והעלה שצ״ל דלישנא קמא אלישנא בתרא סמיך והאי אימא קמי ב״ד אכולהו לישני קאי אלא דנטר עד מסקנא דכולהו ולעולם אף ללישנא קמא צריכה שתאמר בפ״נ ובפ״נ בשעה שיוצא מתחת ידה ואין הפרש בין ב׳ הלשונות אלא דללישנא קמא אומר לה שהיא עצמה תעשה שליח וללישנא בתרא אמר לה שלא תעשה שליח אלא נותנתו לב״ד וב״ד עושין לו שליח עכ״ל וכן נראה שהוא דעת הרא״ש שכתב ל׳ הגמ׳ סתם ולא כתב דברי התוס׳ משמע דס״ל דשליח זה שוה לשאר שלוחים דעלמא וכולם בשעה שהגט יוצא מידו צ״ל בפ״נ ובפ״נ ולכן רבינו לא כתב דברי התוס׳:
ומה שכתב רבינו ומתירין אותה לינשא אף ע״פ שאין מכירין חתימת העדים כן כתב הרמב״ם בפ״ז והראב״ד השיג עליו לומר שאף ע״פ שלא קרא עליו ערער יתקיים בחותמיו והרב המגיד כתב ליישב דעת הרמב״ם וגם הר״ן בריש גיטין גבי הא דתניא נתנו לה ולא אמר בפני נכתב ובפני נחתם כתב כדברי הרמב״ם לפי שכל שהוא נתנו לידה או ליד שליח קבלה הרי בשעה שהגט יוצא מתחת ידו גומר ומגרש כיון שאין לחוש שמא יבא בעל ויערער הרי האשה מותרת לינשא אע״פ שלא נתקיים הגט דכל היכא דליכא למיחש לערעור דבעל אין האשה צריכה לקיומו של גט מיהו אם בא בעל וערער יתקיים בחותמיו אבל הרשב״א בס״פ כל הגט תמה על הרמב״ם מדתנן בפ׳ שני דכתובות (כתובות כב.) האשה שאמרה א״א הייתי וגרושה אני נאמנת ואם יש עדים שהיא א״א אינה נאמנת:
(יט) וכ״כ הרמ״ה שאשה המביאה גיטה וכו׳ ואף ע״פ שאין מכירין החתימות זה כדעת הרמב״ם והר״ן שכתבתי בסמוך וכ׳ הריב״ש בתשובה סי׳ שפ״ה מ״ש כבודו להתיר גט אשה בלא קיום לינשא לכתחילה כיון שאין עליו עוררין זו דברי הרמב״ם ויליף לה מההוא דספ״ב דגיטין אשה מכי מטיא גיטא לידה איגרשא לה אבל הראב״ד שמשוה האשה לדין השליח יפרשה בדרך אחרת וכו׳ ומעולם לא שמענו מי שנהג קולא זו למעשה להתיר אשה שהיא בחזקת א״א בגט שבידה בלא קיום ומה במקום שאין מצויין לקיימו ולא ראיתי להרמב״ן שיחלק בין אשה לשליח כי מ״ש בחידושיו וכו׳ ועוד תינח לאשה עצמה שטוענת בבריא שלא נמחה בידה אבל הבא לימלך אשה זו אסורה או מותרת והיא אצלנו בחזקת איסור וגם הוא אינו יודע בהיתרה איך נוציאנה מחזקה ונתיר לו לישאנה עכ״ל.
כתב הר״ש בר צמח בתשובה על גט שליחות שנמסר ונקרע קרע ב״ד ואח״כ ערערו שלא נתקיים בחותמיו והשליח לא נכתב ונחתם בפניו ולא נמצא אלא עד א׳ מכיר חתימת ב׳ הדיינים ועד א׳ מכיר חתימת העדים נראה מב׳ התלמודים שקיום ב״ד צריך קיום ואילו העידו ב׳ על חתימת ב׳ הדיינים היה מספיק אבל כיון שאין מעיד על הקיום אלא עד אחד אינו מועיל ומה שאיפשר לומר בהיתר אשה זו דכיון דקי״ל דלא חיישינן לשמה ולא הצריכו לומר בפ״נ ובפ״נ אלא לפי שאין עדים מצויין לקיימו ואם עדים מצויין לקיימו מתירין אותה מעתה גט זה שבא מקויים כשר הוא אע״פ שקיום ב״ד צריך קיום וראיה ממ״ש שאם נשתתקו ב״ד של קיום ורמזו שהגט מקויים כשר וא״כ עכשיו שהם חתומים בו ומן התורה כשר דנעשה כמי שנחקרה עדותן בב״ד ורבנן הוא דאצרוך קיום ומשום עיגונא נקל להתירה ועדיף טפי גט מקויים שלא נתקיים הקיום מעד א׳ אומר בפ״נ ובפ״נ והביא עוד ראיה אחרת וכתב שאחי אשת הרב שלח גט לאשתו והיה מקויים כי השליח שנכתב בפניו נאנס ולא יכול לבא ושכרו שליח אחר ונמסר בידה בלי קיום אחר ומה שדבר בזה הריב״ש הוא שאין דרך לקיים גט אשה אלא לאחר מסירה שאם נפל הגט הזה ביד שליח קודם מסירה ובא ליד האשה היינו מתירין אותה ולא דבר בזה בענין אחר והתירה לינשא והוא גם נשאה אח״כ ונשאר לו ממנה בת נשואה:
[בדק הבית: והנוסחא הנכונה בדברי רבינו אפי׳ אמר לה אל תתגרשי בו אלא בב״ד פלוני תנאה הוי כאילו אמר לה אל תתגרשי בו אלא עד ל׳ יום וכשתבא לב״ד פלוני מתגרשת בקבלה ראשונה ואינה צריכה לומר בפ״נ ובפ״נ ומ״ש משם נלמד וכו׳ עד לב״ד פלוני צריך להעביר עליו הקולמוס:]
(כ) ומה שכתב ואפי׳ אמר לה אל תתגרשי בו אלא עד בית דין פלוני תנאה הוי פשוט בגמ׳ שם פ״ב דגיטין (ומשם נלמד מ״ש עוד וגם אם אמר לה אל תתגרשי בו אלא עד ל׳ יום או לבית דין פלוני וכו׳):
{{1d}}
(כא) כתב הרמב״ם נכתב בארץ ישראל ונחתם בח״ל וכו׳ בפ״ז כתב כן וכתב שם ה״ה שהוא ירושלמי בפ״ק וכתב עוד שכל זאת הבבא היא בשנתנו בארץ בהכרח החלק הראשון מפני שאם בנתנו בח״ל מאי איריא בשחתמו בח״ל אפי׳ כתבו וחתמו בארץ כיון שנתנו בח״ל צ״ל כן והחלק הב׳ ג״כ משום דנתנו בארץ אינו צ״ל בפני נכתב ובפני נחתם אבל אם נתנו בח״ל אע״פ שנכתב ונחתם בארץ צ״ל בפ״נ ובפ״נ:
(כב) ור״ת כ׳ האידנא בכל המקומות חשיבי וכו׳ בריש גיטין אמרינן דבבל כא״י לגיטין ואמרינן בתר הכי דרבה בר אבוה מצריך מערסא לערסא רב ששת מצריך משכונה לשכונה ופירש״י מערסא לערסא משורת הבתים שבצד ר״ה לשורה שכנגדה משכונה לשכונה סתם שכונה ג׳ בתים ורבא הצריך באותה שכונה והא רבא הוא דאמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו שאני בני מחוזא דניידי ופירש״י דניידי. אינם משתהים בבתיהם שטרודים בסחורה ואין מכירין חתימה שביניהם וכתבו התוס׳ פוסק ר״ת דהשתא בזמן הזה צ״ל בכל מקום בפני נכתב ובפני נחתם דהשתא בכל מקומות ניידי כבני מחוזא וכ״כ הרשב״א והרא״ש והר״ן והמרדכי בריש גיטין (דף תקנ״א ע״א) והגהות בפ״ז בשם סמ״ג וגם ה״ה בפ״ז כתב שכן דעת הרשב״א וכתב הוא ז״ל שאין כן דעת הרמב״ם אלא דוקא ממקום למקום אבל באותו מקום לאו כ״ע כבני מחוזא וימצאו עדים לקיימו עכ״ל ומ״ש רבינו דין דמגרש ע״י שליח במקום שנכתב הגט היינו כשמסר גט לשליח להוליכו לאשתו בשכונה אחרת והבעל הלך לדרכו מיד הא לאו הכי יש ליזהר מלגרש ע״י שליח כששניהם הבעל והאשה בעיר וכמ״ש רבינו בסימן הקודם לזה:[בדק הבית: ונ״ל דהאידנא גם בא״י צ״ל בפ״נ ובפ״נ דכולהו ניידי כבני מחוזאי:]
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(לב) וכי מטית להתם שוי שליח והא דלא קאמר שתהא שליח להולכה עד דמטית להתם ואחר כך תהיה שליח לקבלה משום דאין שליח להולכה נעשה שליח לקבלה משום דהוי שליחות שאינה חוזרת לבעלים כדאמרינן לעיל בריש סימן קמ״א:
(לג) שאם לא התנה עליה כך כו׳ דהא מיד כשהבעל נתן הגט לידה איגרשא:
{{1d}}
(לד) כתב הרמב״ם נכתב בארץ ישראל ונחתם כו׳ בפרק ז׳ מהלכות גירושין וכתב עליו המ״מ שכל זאת הבבא הוא כשנתנו בארץ בהכרח החלק הראשון וכו׳ כמבואר בב״י:
(לה) חשיבי ניידי פירש רש״י שהאנשים אינן משתהיה בבתיהם שטרודין בסחורה ואין מכירין חתימות שביניהן: (ולא שמע העברת הקולמוס פירוש ומ״מ צריך נמי שישמע שיאמר הסופר שכותב לשמה כ״פ):
(יא) האשה עצמה מביאה גיטה וכולי משנה וגמרא סוף פרק ב׳ דגיטין:
(יב) ומ״ש וכי מטית להתם שוי שליח להולכה וכו׳ ה״ה נמי בא״ל וכי מטית להתם שוי שליח לקבלה דיכולה לעשותו וכשר דהא דדחי תלמודא להך אוקימתא היינו משום דלא הוי ניחא למאן דאמר אין אשה עושה שליח לקבל גט מיד שליח בעלה גזירה משום חצירה הבאה לאחר מכאן אבל למאי דקיימא לן כמאן דאמר דאשה עושה שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה כמו שכתב רבינו ריש סימן קמ״א נמי ניחא אלא כיון דלסה״ת אינה יכולה לעשות שליח קבלה לקבל מיד שליח בעלה לא כתבו רבינו כאן: ומ״ש דהשתא הוי כמו שליח שעושה שליח וכולי כתב הר״ן דאתא לאשמעינן אף ע״פ דאילו רצתה האשה לומר כבר נתגרשתי בגט שבידי לא היתה צריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם אפ״ה עכשיו שאומרת שנעשית שליח צריכה שתאמר בפני נכתב ובפני נחתם ולא מיפטרא במגו דאמרה גרשתני עכ״ל:
(יג) ומ״ש שצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם בשעה שיצא הגט מידו כך הכריע הרשב״א. וכתב עוד דאם לא אמרה כך בשעה שיצא הגט מידה ועשתה שליח שני להולכה שוב לא מהני ליטלו ממנו ולחזור וליתנו לו ולומר בפני נכתב ובפני נחתם כי כבר נגמרה שליחותה ושוב אינה שלוחו ע״ש וז״ל התוס׳ וא״ת שליח שלא ניתן לגירושין הוא כדאמר בפ׳ כל הגט גבי ההוא גברא דשדר גיטא וכולי וכתבו רבינו בסי׳ קמ״א סכ״ה וי״ל דהתם כיון שלא ניתן לגירושין אין לו לעשות אלא כמ״ש לו הבעל ליתנו לאבא בר מניומי אבל הכא הרי צוה לה לעשות שליח להולכה עכ״ל:
(יד) ומ״ש שאם לא התנה עליה כך אינה צריכה לומר דבר כיון שגיטה יוצא מתחת ידה וכו׳ פי׳ אע״ג דהאשה שהיא בחזקת אשת איש ואמרה גרושה אני אינה נאמנת שאני הכא כיון דהגט בידה אמרינן דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בבית דין דמי ואין צריך קיום ד״ת דאין אדם חצוף לזייף אלא דרבנן אצרכוה קיום ומשום עגונא הקילו שאין צריך קיום ולכן אינה צריכה לומר דבר דאפי׳ אומרת בפני נכתב ובפני נחתם אינו מועיל כלום לקיים הגט דדוקא שליח שאינו נוגע בדבר אין אדם חוטא ולא לו האמינוהו לקיים הגט אבל האשה ודאי אינה נאמנת על עצמה לקיימו אלא נאמנת מטעם שהגט יוצא מתחת ידה כדפי׳ והלכך אין חילוק בין אמרה בפני נכתב ובפני נחתם בין לא אמרה כלום ומביא ע״ז מה שכתב הרמ״ה שהאשה המביאה גיטה וכו׳ והכי מוכח להדיא משקלא וטריא דתלמודא דאהא דתנן בספ״ב האשה עצמה מביאה את גיטה ובלבד שהיא צריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם פרכינן אשה מכי מטא גיטא לידה במקום שקיבלתו במ״ה איגרשא לה ואי בעי למקלייה לגט מגורשת היא ואינה צריכה להביאו לפנינו אלא לראייה בעלמא ולמה לה לומר בפני נכתב ובפני נחתם הא לאו שליח היא כפירש״י אלמא דבגיטה יוצא מתחת ידה נאמנת ואינה צריכה לומר דבר ומשמע בהך סוגיא דמיירי דלא נתקיים הגט בחותמיו דאל״כ למה צריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם אף למסקנא אלא ודאי דאין מכירין החתימות ואפ״ה קאמר תלמודא מעיקרא מכי מטי גיטא לידה איגרשא לה ומהדר תלמודא א״ר הונא באומר לא תתגרשי בו אלא בפני ב״ד פלוני ופרכינן סוף סוף כי מטית התם איגרשא בה ע״י קבלה ראשונה דתנאה בעלמא הוה דלא תתגרש עד אותו מקום והרי נתקיים התנאי ולאו שליח היא כדפירש״י אלמא דאף באמר לה אל תתגרשי בו אלא בב״ד פלוני תנאה הוי ומתגרשת בקבלה ראשונה וכדכתב הרמ״ה. כתבו התוס׳ בפ׳ התקבל ריש (ד׳ ס״ד) וא״ת מה הועילו חכמים בתקנתן לומר בפני נכתב ובפני נחתם דלא ליתי בעל ויערער אכתי יערער שיאמר לפקדון נתתי וכו׳ וע״ש ומביאו ב״י לעיל סל״ד ל״ה:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(יד) וְיֵשׁ חוֹלְקִים וְאוֹמְרִים שֶׁאֵין לְהַתִּירָהּ לִנָּשֵׂא עַל יְדֵי גֵּט שֶׁיּוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ, אִם לֹא נִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עָלָיו עוֹרְרִים, שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא שָׁמְעוּ מִי שֶׁנָּהַג קֻלָּא כָּזוֹ. {הַגָּה: בַּעַל שֶׁמֵּבִיא גֵּט לְאִשְׁתּוֹ, וְהוּא בְּעַצְמוֹ הוֹלִיכוֹ מִמָּקוֹם שֶׁכָּתְבוּ אוֹתוֹ עַד מְקוֹם הַנְּתִינָה, צָרִיךְ לְמָסְרוֹ לָהּ כְּשָׁלִיחַ, וְצָרִיךְ לוֹמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, כְּמוֹ הַשָּׁלִיחַ, כְּדֵי שֶׁלֹּא לָבֹא לִטְעוֹת גַּם בְּשָׁלִיחַ אַחֵר, מֵאַחַר שֶׁעַכְשָׁיו אֵינָן בְּנֵי תּוֹרָה (ב״י בְּשֵׁם א״ח).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(לד) הריב״ש בתשובה סימן שפ״ה
(כו) ויש חולקין. עיין תשו׳ הריב״ש סימן שפ״ה היש חולקי׳ הוא הראב״ד פי״ב וס״ל האשה דומה לשליח בשעה שמסר הגט נאמן לומר ב״נ וב״נ אבל אחר שמסר תו לא מהני דיבורו כן ה״נ האשה כשהיא מביאה הגט בתורת שליח ועדיין לא נתגרשה מהני דיבורה כמ״ש בש״ס ובדין לפני זה אבל אם באתה והביאה גט בידה ואומרת כבר נתגרשה תו לא מהני דיבורה כמו בשליח אחר שמוסר הגט וצריכה עדים וע״ש איך מיישב הסוגיא פ״ב לכן בדין קמייתא כשהיא מביא הגט בתורת שליח נאמנת וכן אם הביא השליח הגט בא״י ואינו אומר ב״נ נאמן כיון דאתא בתורת שליחות שאני:
(כז) בעל שמביא גט בעצמו וכו׳. דין זה כתב א״ח והביאו הב״י בסי׳ קמ״א ולכאורה דין זה תמוה דהא בברייתא איתא בעל שהביא גט אצ״ל ב״נ וב״נ כמ״ש ריש גיטין דף ה׳ ובא״ח כתב בזה הלשון כדי שיוכל הבעל לומר ב״נ וב״נ כיון שהבעל עצמו מביא כדאמרינן ריש גיטין הבעל עצמו וכו׳ כי בעונותינו אין אנו בני תורה כמו הראשונים וכו׳ ונ״ל דא״ח ס״ל כראב״ד דס״ל הלכה כרבה דאמר הטעם שצ״ל השליח ב״נ וב״נ משום דאין בקיאין לשמה ומשום דאין עדים מצוין לקיימו ס״ל כל הסוגיא שם איירי אחר שלמדו אז אצ״ל ב״נ וב״נ וכן הא דתניא שנים שהביאו גט וכן חרש ונתפקח דא״צ ב״נ וב״נ איירי אחר שלמדו אז אצ״ל ב״נ וכן הבעל דוק׳ אחר שלמדו אצ״ל א״כ השתא בעונתינו אין אנו בני תורה כמו הראשונים מ״ה צ״ל אפי׳ הבעל ב״נ דהוי כמו קודם שלמדו אבל לדידן דקי״ל כרבא דאמר הטעם משום קיום אם כן הבעל אצ״ל ב״נ כיון הוא בעצמו הביא הגט לא מהני עירעור שלו וגם הוא אינו חשוד להכשילה במזיד כמ״ש בתוס׳ ורמ״א הוסיף מדלי׳ דצ״ל ב״נ כדי שלא לטעות בשליח אחר כיון אנן אינן בני תורה ס״ל מ״ש הטעם דאנן אינן בני תורה היינו מ״ה ראוי לגזור אטו שליח אחר ואנ״ל דא״כ בשנים המביאים גט יש לחוש אטו שליח אחר דהא בש״ס איתא אחר שלמדו מ״מ חד ואשה צ״ל ב״נ שמא יחזור דבר לקלקולו וכדי שלא תחלוק בשליחות ומ״מ כשמביא הבעל הגט או שנים לא אמרינן לא תחלוק בשליחות ואצ״ל ב״נ, ולא גזרינן אטו שליח אחר:
(יא) ובפ״נ – ב״ש הניח בצ״ע דלא גזרינן אטו שליח אחר ע״ש:
(מו) וי״ח כו׳ – הראב״ד פי״ב ה״ב וכ׳ הריב״ש סי׳ שפ״ה שמשוה דין האשה לדין השליח וקושית גמ׳ אשה כו׳ דלא מהני בפ״נ ובפ״נ כיון שכבר נתגרשה וצריך קיום וכמש״ל ס״ו וס״ז:
(מז) שמעולם כו׳ – שם בריב״ש:
(מח) בעל כו׳ – מאחר כו׳. דמדינא א״צ כמש״ש ה׳ א׳:
(כח) בעל שמביא גט לאשתו – כ׳ בס׳ תו״ג וז״ל ומשמע מדברי הרמ״א דאפילו הביא ממדה״י ליכא חשש מוקדם והוא בכלל גיטין הבאים ממדה״י דקלא אית לי׳ וכ״כ הרש״ל ביש״ש גיטין באריכות ע״ש (עמ״ש בזה לעיל סי׳ קכ״ז סק״ה וסק״ח) ונוסח ההרשאה בבעל שמוליך הגט הוא בב״י בטור סי׳ קמ״א (בד״ה כתב בא״ח זהו לשון שליחות כו׳) עכ״ל:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(טו) נִכְתַּב מִקְצָת הַגֵּט בְּפָנָיו, וְנֶחְתַּם כֻּלּוֹ בְּפָנָיו, אִם מִקְצָתוֹ הָרִאשׁוֹן הוּא, הֲרֵי זֶה אוֹמֵר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, אֲפִלּוּ לֹא נִכְתַּב בּוֹ אֶלָּא שִׁיטָה אַחַת בְּפָנָיו, וַאֲפִלּוּ שָׁמַע קוֹל קוּלְמוּס כּוֹתֵב, וְחָתְמוּ הָעֵדִים בְּפָנָיו, הֲרֵי זֶה אוֹמֵר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם. וְכֵן אִם יָצָא הַסוֹפֵר לַשּׁוּק, וְחָזַר וְהִשְׁלִים הַגֵּט, אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא אַחֵר מְצָאוֹ וְאָמַר לוֹ וּלְשֵׁם אִשָּׁה אַחֶרֶת כְּתָבוֹ. וְאִם בָּא לְהַחֲמִיר וְלַעֲמֹד עַל כְּתִיבַת כֻּלּוֹ אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא לַעַז עַל גִּטִּין הָרִאשׁוֹנִים. וְכָל זֶה בִּכְתִיבָתוֹ, אֲבָל בַּחֲתִימָתוֹ צָרִיךְ לַעֲמֹד עֲלֵיהֶם מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(לה) לשון הרמב״ם שם ממשנה שם דף טו ע״א וכדמוקי לה רב אשי שם
(לו) מימרא דרבי אלעזר שם ופרש״י שיטה ראשונה שבה שם האיש והאשה והזמן והתוס׳ סוף דף ה׳ פירשו שיטה ראשונה דמסתמא סיימו לשמם
(לז) מימרא דרב אשי שם ושם וכפירש״י
(לח) ברייתא וגמר׳ שם דף ו ע״א
(לט) טור מעובדא דבר הדיא שם לקמיה דרב אחא וכו׳ שם
(מ) שם ממשנה הנ״ל
(ט) אלא שיט׳ אחת בפניו – פי׳ לשמה וכ״ה באשר״י בהדיא וכל הנזכ׳ בסעי׳ זה שצריך שיהיה השליח יודע היינו משום חשש לשמה והקשה (ב״י) אמאי מצרכינן לשליח שירא שכותב הגט לשמה והא קי״ל כרבא דאמר דטעם דבפ״נ וב״נ הוא לפי שאין עדים מצויין לקיימו ודלא כרבה דאמר לפי שאין בקיאין לשמה ותירץ דכיון דבריש גיטין אקשינן לרבא דאמר משום קיום אמאי צ״ל בפני נכתב כשיאמר בפ״נ סגי ותירצו משום דאתו לאחלופי בקיום שטרות דעלמא בע״א וא״כ אנו נאמר ג״כ דכשיראו שצריך שיראה שכותב לשמה מינכר מלתא דדין גט לחוד ולא אתו לקיומי׳ לשאר שטר בע״א עכ״ל וק״ל לרב׳ אינו במשמעו׳ של בפני נכתב ענין לשמה אלמא דאין מרומז ענין לשמה בכלל אמירת השליח והדרא קושיא לדוכת׳ ולע״ד דלק״מ דהא דאמרינן דלרבא אין חשש משום לשמה היינו משום דאין חשש שמא לא ידעו הדין דצריך לשמה אלא אמרינן בקיאין הן אבל מ״מ יש חשש שמא באחת לא נעשה לשמה אלא סופר כתבו להתלמד בו או לשם אחר ששמו בזה ע״כ צריך השליח לראות שנכתב לשמה אלא שאין השליח צריך להעיד ע״ז דודאי כל שהשליח מביא גט כתוב וחתום אמרי׳ נכתב ונחתם לשמה דוגמא לדבר בסי׳ קל״ג לענין עידי מסירה דמשרואין אותו חתום בו תולין שנמסר בעידי מסירה אבל אם ידוע שלא נמסר בעדים אינו גט כלל ה״נ כן הוא ואין זה כלל במשמעות בפני נכתב כו׳ ותדע שהוא כן דהא כתבו רי״ף והרא״ש דקי״ל כרבא דסוגיין כוותיה ותקשה לך הא איתא בדף ה׳ דרב אמי ורב אסי ור׳ אליעזר ורב אשי כולהו עסקו בענין ראיית השליח שיהיה לשמה אטו כולהו ס״ל כרב׳ ואנן מסקינן כרבו אלא פשוט כמו שזכרנו ואין כאן קושיא כלל.
(כח) אם מקצתו הראשון. הטעם שאומר השליח ב״נ משום קיום כמ״ש לעיל ואצ״ל בפני נכתב אלא כדי שלא אתא לאחלופי בשאר קיום שטרות מ״ה אומר בפני נכתב להיכר לכן די אם נכתב לפניו מקצת הראשון ולדעת רש״י ותוס׳ צריך להיות נכתב בפניו השיטה שיש בה שם האיש והאשה ולדעת הר״ן גם היא מותרת צריך לכתוב בפניו ומדברי הרמב״ם והרא״ש והטור משמע אפי׳ לא נכתב שם איש וכו׳ יש לומר ב״נ וכן סתם המחבר כרמב״ם מיהו יש להחמיר כדעת רש״י ותוס׳ משמע דוקא כשאמר ששמע תיקון הקלף צ״ל שהיתה התיקון לשמה אבל אם נכתב בפניו אמרינן מסתמא היה כותבין לשמו ולשמה:
(כט) קול קולמוס. יש בזה כמה פרושי׳ ועיין ברש״י ותוס׳ והג״א ומלשון הרמב״ם דהיינו לשון המחבר משמע דשמע הקול כשכותבין על הקלף כפי׳ השני של רש״י ואפי׳ קול מקצת הכתיבה היינו מקצת הראשון ולפי׳ הראשון של רש״י פירושו שראה חיתוך הקולמוס והקלף לכתוב הגט לשמה וכ״כ הטור אבל אם לא ראה החיתוך אלא א״ל בפניו לכתוב הגט לא מהני ובהג״א כ׳ אם שמע שאמר הבעל כתוב הגט לאשתי והסופר לקח הקלף והקולמוס מהני:
(ל) וחתמו העדים בפניו. משמע בחתימת העדים לא מהני קול הקולמוס וכן משמע בטור אפי׳ אם נשמע קול מכל החתימה ולכאורה תמוה דהא כתבו תו׳ והרא״ש דאין להכשי׳ סומא ע״י קול קולמוס משום דנראה כשקר אם יאמר ב״נ וב״נ כמ״ש לעיל וכ״כ הר״ן ואי ס״ל בחתימה לא מהני קול קולמוס אפי׳ מי שאינו סומא מה הקשו בסומא וצ״ע, שוב ראיתי בחדושי רש״ך הרגיש ג״כ בזה:
(יב) בפניו – משמע בחתימות העדים לא מהני קול הקולמוס. ולכאורה תמוה הוא דהא כתבו תוס׳ ורא״ש דאין להכשיר סומא ע״י קול קולמוס משום דנראה כשקר אם יאמר בפ״נ ובפ״נ כמש״ל בס״ק ו׳ ואי ס״ל בחתימה לא מהני קול קולמוס אפי׳ מי שאינו סומא. מה הקשו בסומא וצ״ע. ועיין כנה״ג דף ק״ע ע״א מ״ש:
(מט) אפי׳ כו׳ – כפי׳ תוס׳ ה׳ ב׳ ד״ה אפי׳ כו׳ שרש״י ט״ו א׳ ד״ה שיטה כו׳ לא פירש כן:
(נ) ואפי׳ כו׳ – כפי׳ השני ברש״י שם ועוד יש פרושים אחרים ועהג״א שם ד״ה ור״ח כו׳:
(כט) וחתמו העדים בפניו – עבה״ט שכ׳ משמע בחתימות העדים לא מהני קול קולמס כו׳ ועיין בס׳ ב״מ שכ׳ דבתשו׳ מהרא״ש סי׳ ב׳ ג׳ האריך בטעם הדבר כו׳ ועם שהרב מהרי״ט בסי׳ כ׳ העתיק ל׳ תוס׳ ארוכים שמצא דנשמע מהם להדיא דאף על החתימות יוכל להעיד ע״י קן קולמס כדמשמע נמי מכח הקושיא דסומא שבב״ש עכ״ז לא רצה לזוז מפסק הרמ״א והראב״ן והטור ודחקו מאד בישוב קושיא זו (גם בס׳ גט מקושר בס״ג שני אות כ״ו כ׳ ישוב לזו) אך בזה מסכים להלכה שאם במעמד השליח נחתם אלא שהסיח דעתו ולא נסתכל ממש בשעת החתימה על ידיהם אלא ראה הגט יוצא מת״י העדים חתום באופן שא״י להשתמט לומר לא חתמנו שליח כזה יוכל להעיד בפני נחתם עכ״ד ע״ש:
אין צריך שיעמוד השליח על כל כתיבתו רק שיתחיל הסופר לכתוב בפניו או אפילו לא ראה מהכתיבה כלל אלא כשתיקן הקלף והקולמוס לכותבו אמר לכתוב בו הגט לשמו ולשמה סגי ואין צריך שיראה אח״כ ויכירנו אם הוא אותו שתיקן כי מסתמא כיון שאמר לכתוב את הגט בשעה שתיקן הקלף כן עשה ומיהו אם שמע שאומר לכתוב את הגט לשמה ולא ראה תיקון הקלף והקולמוס לא מהניא דשמא לא כתבוהו מיד וכתבוהו לאחר זמן לשם אחר ששמו כשמו ורש״י פירש לא ראה שום דבר אלא שמע העברת הקולמוס על קלף שקולו נשמע בשעת הכתיבה סגי וכל זה דוקא בכתיבת הגט אבל בחתימתו כל מקום שצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם צריך שיראה כל החתימות מתחילה ועד סוף וכן אם היה בבית כשהתחיל הסופר הגט ויצא הסופר לחוץ והשלימו כשר ולא חיישינן שמא מצאו אדם אחר ואמר ליה לכותבו לשמו ואם בא להחמיר ולכוין על כתיבת כולן אין שומעין לו שלא להוציא לעז על כתיבת גיטין הראשונים.
(כג) אין צריך שיעמוד על כל כתיבתו רק שיתחיל הסופר וכו׳ בריש גיטין (ה:) רבה בר בר חנה אייתי גיטא פלגא איכתיב קמיה אתא לקמיה דרבי אלעזר א״ל אפי׳ לא כתב אלא שיטה אחת לשמה שוב אינו צריך וכתבו התוס׳ פי׳ שלא ראה אלא שיטה ראשונה דמסתמא סיימו לשמה רב אשי אמר אפי׳ קן קולמוס וקן מגילתא תניא כוותיה דרב אשי ופירש״י תיקון הקולמוס והקלף שמע כשתקנוהו לשמה כשחותכין ומחליקין אותו וכתב הרא״ש על פירש״י ולא שיהא צריך תיקון הקלף והקולמוס לשמה דדוקא כתיבה וחתימה הוא דבעינן לשמה ולא מכשיריהם אלא שמע כשתקנו הקולמוס והקלף שאמרו כדי לכתוב בו גט לשמה ומסתמא כן עשו והוא שראה הקלף אחר שתיקנוהו ואחר שנכתב מכירו בטביעות עין הלכך אין להכשיר סומא על ידי קן קולמוסא וקן מגילתא אבל התוס׳ כתבו שאין להכשיר סומא ע״י קן קולמוסא משום דמיחזי כשיקרא אם יאמר בפ״נ ואם יאמר שמעתי קן קולמוסא אינו מועיל דבעינן שיאמר בלשון שתיקנו חכמים מדבריהם למדנו שאינו צריך שיכיר הקלף ויכירהו כי מסתמא כיון שאמרו לכתוב בשעה שתיקנו הקלף לשמה כן עשו מ״ל בקלף זה מ״ל בקלף אחר ומיהו אם שמע שאמרו לכתוב גט לשמה ולא שמע קן קולמוסא או קן מגילתא לא מהני דשמא לא כתבו מיד אלא לאחר זמן וכתבוהו לשם אחר ששמו כשמו עכ״ל הרא״ש וכתב עוד רש״י ולי נרא׳ קן קולמוסא קול הקולמוס כשהוא כותב וקול היריעה שהוא נשמע כמו שאומר קן קן וכתבו הרא״ש בסוף דבריו וכ״כ הרמב״ם בפ״ז ובהגהת אשיר״י בריש גיטין כתוב בשם א״ז שר״ח פי׳ ששמע שאמר הבעל כתוב גט לאשתי פלונית שאני מגרשה וראה שלקח הסופר הקולמוס והמגילה לכתוב בה הגט לשמה דיו ורבינו האי פי׳ שמע חיתוך הקולמוס והמגילה שחתך הסופר לכתוב בה הגט עכ״ל ושם בריש גיטין גבי בר הדיא בעא לאיתויי גיטא א״ל לא צריכת פי׳ רש״י לא צריכת אלא בשיטה ראשונה ולטעמיה אזיל דקן קולמוסא היינו שישמע הקולמוס כשהוא כותב ובשיטה ראשונה בעינן כמו שיתבאר בסמוך:
(כד) [בדק הבית: ומה שכתב רבינו אבל בחתימתו כ״מ וכו׳ עד מתחלה ועד סוף משנה ריש פ״ב דגיטין:]
תנן ברפ״ב דגיטין שאם אמר השליח בפני נכתב חציו פסול ופריך בגמרא הי חציו אילימא חציו ראשון והא א״ר אלעזר אפי׳ לא כתב בו אלא שיטה אחת שוב אינו צריך ופירש״י שיטה אחת. שיטה ראשונה שבו שם האיש והאשה והזמן אלא אמר רב אשי חציו אחרון וכתב הרשב״א ואפי׳ לרב אשי דאמר דאפי׳ בקן מגילתא וקן קולמוסא סגי מ״מ בעינן קן קולמוסא וקן מגילתא בחציו ראשון דהוא עיקרו של גט שבו שם האיש והאשה והזמן וכן כתב ר״ח וכן דעת הרמב״ם והרב המגיד בפ״ז ומשמע שאין צריך לעמוד על כתיבת כל השיטה אלא כיון שעמד על קצתו די בכך ורבינו מאחר שכתב רק שיתחיל הסופר לא חש לבאר יותר דהא בהדיא משמע דבכתיבת התחלה הוא צריך לעמוד עליו. ולפי׳ הראשון שכתב רש״י צריך לומר דטפי עדיף שיראה תיקון קלף לשם הגט משיעמוד על כתיבת חציו אחרון משום דבתיקון קלף לשמו יש הוכחה שהוא כותב עיקר הגט לשמו אבל מחציו אחרון אין הוכחה לחציו ראשון שכתב שהיה לשמו. ויש לדקדק אמאי מצריכין לשליח שיראה שכותב הגט לשמה והא קי״ל כרבא דאמר דטעמא דצ״ל בפ״נ ובפ״נ הוא לפי שאין עדים מצויין לקיימו ודלא כרבה דאמר לפי שאין בקיאין לשמה וכמ״ש בריש סימן זה וי״ל דבריש גיטין אקשינן לרבא דאמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו אמאי צ״ל בפני נכתב כשיאמר בפני נחתם סגי ותירצו משום דאתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא בעד א׳ ופירש״י אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא. לקיומינהו בעד א׳ וכתבו התוספות וא״ת כיון דאצ״ל בפני נכתב אלא משום איחלופי אמאי פסול ברפ״ב בפני נכתב חציו האחרון טפי מחציו ראשון ויש לומר דבחציו ראשון יש בו שם האיש והאשה והזמן שהוא עיקר הגט מינכר מילתא ולא אתי לאיחלופי עכ״ל וא״כ אנו נאמר גם כן דכשיראו שצריך שיראה שכותב לשמה מינכר מילתא דדין גט לחוד ולא אתי לקיומי שאר שטרות בעד אחד:
(כה) וכן אם היה בבית כשהתחיל הסופר הגט וכו׳ ברייתא וגמרא בריש גיטין (ו.) ואם בא להחמיר ולכוין על כתיבת כולו וכו׳ גם זה שם בריש גיטין (שם) בר הדיא בעי לאיתויי גיטא אתא לקמיה דרבי אחי דהוה ממונה אגיטי וכו׳ וכ״ת אעביד לחומרא נמצא אתה מוציא לעז על גיטין הראשונים:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(לו) צריך שיראה כל החתימות דהא עיקר הקיום שצריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם הוא מפני החתימות ובפני נכתב אין צריך שיאמר אלא משום אחלופי כמו שכתבתי לעיל בריש הסי׳ בדרישה ולכן מחמרינן טפי בחתימות מבכתיבה:
(לז) שמא מצאו אדם אחר רצה לומר לסופר ושמו של אותו אדם כשמו של זה:
(לח) ולכוין ״ולעמוד על כצ״ל:
(טו) אין צריך שיעמוד השליח על כל כתיבתו וכו׳ בפ״ק סוף (דף ה׳) בר הדיא בעי לאתויי גיטא א״ל ר׳ אחי צריך אתה לעמוד על כל אות ואות אתא לקמיה דרב אמי ורב אסי א״ל לא צריכת וכ״ת אעביד לחומרא נמצא אתה מוציא לעז על גיטין הראשונים ופשוטו משמע דבין לרבה ובין לרבא קאמרי דלא צריכא:
(טז) ומ״ש רבינו רק שיתחיל הסופר לכתוב בפניו וכו׳ הוא מדקאמר התם ר׳ אלעזר אפי׳ לא כתב בו אלא שיטה אחת לשמה שוב אין צריך ופירשו התוס׳ שלא ראה אלא שיטה ראשונה דמסתמא סיימו לשמה עכ״ל וכתבו כך משום דה״א ברפ״ב דגיטין דאפי׳ בפני נכתב חציו האחרון פסול:
(יז) ומ״ש או אפילו לא ראה מהכתיבה כלל וכולי שם אהך דר״א קאמרינן רב אשי אמר אפילו קן קולמוסא וקן מגילתא משמע דה״ק דאפי׳ שיטה אחת לשמה אין צריך אלא אפי׳ תיקון הקלף והקולמוס לשמה בלחוד נמי סגי וכן פירש״י.
(יח) ומ״ש וא״צ שיראה אח״כ ויכירנה וכו׳ כך העלה הרא״ש במסקנתו פ״ק ואיכא לתמוה טובא דמשמע מדברי ר״א ורב אשי והרא״ש ורבי׳ דבעינן דהשליח שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם שיהא מעיד על שיטה ראשונה לפחות או קן קולמוסא דנכתבת לשמה וזה היפך משמעות הסוגיא ודעת הרא״ש עצמו וגם היפך דעת שאר כל הפוסקים זולתי הראב״ד דהלכה כרבא דאין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם אלא משום דאין עדים מצויין לקיימו אבל לשמא אין בקיאין לשמה לא חיישינן וכמו שנתבאר בתחלת סימן זה ומה שתירץ ב״י אינו מתקבל לע״ד. אבל הרשב״א בחידושיו כתב ליישב זה דהא דאמר אפי׳ שיטה אחת לשמה לאו למימרא דחיישינן דנכתב שלא לשמה ושיהא השליח צ״ל בפני נכתב ובפני נחתם משום חשש שלא לשמה אלא דלפי דודאי לשמה בעינן קאמר שיטה אחת לשמה ור״א ה״ק א״צ לעמוד על כולו אלא אפי׳ לא נכתב מגט זה שצוה הבעל לכתוב לשם אשתו אלא שיטה אחת חזקה אותו שהתחיל הסופר לכתוב הוא שמסר לו ולא אחר ועוד האריך ע״ש (בדף ט׳) והרא״ש ורבינו נמשכו אחר לישנא דתלמודא ודעתם ג״כ בפי׳ דהך לישנא כמו שפי׳ הרשב״א ופשוט הוא:
(יט) וכן אם היה בבית וכו׳ בפ״ק ריש (דף ו׳) פי׳ רבותא אשמועינן דאפילו בהך דאעפ״י שהיה אצל התחלה מכל מקום כיון דיצא הסופר לחוץ איכא למיחש טפי שמא מצאו אדם אחר וכו׳ וא״כ לא מצי לקיימו ולומר בפ״נ וקמ״ל דאפ״ה לא חיישינן וכו׳:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(טז) אָמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב, וְלֹא אָמַר: וּבְפָנַי נֶחְתַּם, אוֹ אָמַר: בְּפָנַי נֶחְתַּם, וְלֹא אָמַר: וּבְפָנַי נִכְתַּב, אוֹ שֶׁאָמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב חֶצְיוֹ הָאַחֲרוֹן וְנֶחְתַּם כֻּלּוֹ, אוֹ שֶׁאָמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב כֻּלּוֹ וְנֶחְתַּם עֵד אֶחָד אֲבָל לֹא הָעֵד הַשֵּׁנִי, אֵינוֹ כְּלוּם. אֲפִלּוּ אִם הוּא אֶחָד מֵעֵדֵי הַגֵּט, וְאָמַר: הָעֵד הָאֶחָד חָתַם בְּפָנַי, וְזֹאת הִיא חֲתִימָתִי, יִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו. וְאִם הֵעִיד הוּא וְאַחֵר עִמּוֹ עַל חֲתִימַת הָעֵד הַשֵּׁנִי שֶׁלֹּא חָתַם בְּפָנָיו, שַׁפִּיר דָּמֵי. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הֵעִידוּ שְׁנַיִם אֲחֵרִים עַל חֲתִימַת אוֹתוֹ הָעֵד שֶׁלֹּא חָתַם בְּפָנָיו.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהבית שמואלבאר היטבפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(מא) משנה שם דף טז ע״א
(מב) מסקנא דרב אשי שם ע״ב וכדמפ׳ שם דבעינן או כולו בקיום הגט או כולו בקיום שטרות
(מג) ג״ז מסקנא דרב אשי שם
(מד) מסקנא דרבא שם
(לא) ונחתם ע״א. אף על גב דקי״ל אין עידי הגט חותמים אלא זה בפני זה מ״מ לא הוי קיום לשני כמ״ש בתשו׳ רשב״א:
(לב) אפי׳ אם הוא א׳ מעידי הגט. משום דבעינן או כולו בקיום הגט שכ״א יאמר זה כת״י או כולו בתקנות חז״ל שהשליח יאמר שניהם חתמו בפני ש״ס אף על גב אם אומר בפני חתם מהני א״כ למה לא מהני אם אומר אני הוא העד השני תירצו תוס׳ משום דהוה כנוגע בעדות דמעיד על חבירו משום שחתום עמו וע״ש:
(לג) הוא ואחר. אבל הוא לבדו אם מעיד דיודע חתימת השני שלא חתם בפניו לא מהני משום דוקא כשחותם בפניו אז מדייק שפיר ולא מרע לנפשו לומר שנעש׳ בפניו והוא לא ראה אבל כשאומר ידעתי מצי לאשתמוטי לומר סבור הייתי שאני מכירה כ״כ תוס׳ והרא״ש והר״ן ולא כרש״י:
(יג) עמו – אבל הוא לבדו אם מעיד דיודע חתימות השני שלא חתם בפניו לא מהני לדעת התוס׳. ולרש״י מהני עיין כנה״ג קס״ט ע״א. בעל שצוה לסופר ולעדים שיכתוב ויחתמו גט כשר עד מאה עד שיצא הגט כשר. והשליח ראה צוואת הבעל לסופר ולעדים ותיקון הקלף והקולמס והדיו והתחיל ליכתוב הגט ולא יצא כהוגן. ונכתב גט אחר שלא בפני השליח ויצא כהוגן ואותו הגט השני נחתם בפני השליח. המחבר תומת ישרים סי׳ ל״ח הכשיר והגאון מהר״ש ויליסוד כתב דפסול. ומהרח״ש הכריע כבעל תומת ישרים כנה״ג דף ק״ע ע״א:
(ל) וזאת היא חתימתי – עיין בתשו׳ הרדב״ז ח״א סי׳ שנ״ט שכ׳ על ענין העד החתום על הגט אם ראוי להיות שליח הולכה בח״ל ולומר בפ״נ ובפנ״ח דעתי הוא שמותר להיות שליח אפי׳ לכתחלה כי דינו של רב אשי הוא כהלכתא בלא טעמא כו׳ וא״כ הבו דלא לוסיף עלה דוקא היכא דאמר ואני הוא העד השני דשייך טעמא דרב אשי מיהת אבל כשאמר בפ״נ ובפנ״ח הוי כולו שפיר כתקנתא דרבנן וכ״ת מניני שאמר בפני נחתם ומחזי דאחר חתמו ולא הוא מאי איכפת לן בהא סוף סוף קושטא הוא שנחתם בפניו וכן מעשים בכל יום במצרים שהסופר כותב גט ומוליכו לאשה ואומר בפני נכתב ובפנ״ח אע״פ שהוא בעצמו כתבו ה״נ אין לחוש אע״פ שהוא חתמו שיאמר בפני נחתם כו׳ והאריך בזה ומסיים וז״ל מכל הני לישני משמע שמפני דבורו שאומר אני הוא העד השני נפסל הגט לא מפני שהוא חתום על הגט הלכך יאמר השליח בפ״נ ובפני נחתם וכשר לכתחלה דכולו הוי כתקנתא דרבנן שפיר עכ״ל ע״ש. ועוד שנוי דבר זה בקצרה בס״ס ת״ו שם ע״ש. אכן בתשו׳ אא״ז פנים מאירות ח״ב סי׳ ס״ח הובא שם דבסדר הגט דמהר״י מרגליות כתב בשם א״ז דאין לעשות העד שליח הוסיף עליו דה״ה דאין לעשות הסופר לשליח. ואא״ז הגאון ז״ל מחולק שם עם הגאון מהר״ד אופנהיים בהוספה זו של מהרי״מ בענין הסופר אבל בענין העד שכבר יצא מפי הא״ז מסכימים שניהם דאין להקל בשום אופן אא״כ יתקיים בחותמיו כמבואר שם. וכבר כתבתי מזה לעיל סי׳ ק״כ ס״ק כ״א וגם בסי׳ זה לעיל ס״ק א׳ וע׳ עוד בתשו׳ הגאון מהרי״מ מבריסק סי׳ ל״ז:
אמר בפני נכתב ולא אמר בפני נחתם או אמר בפני נחתם ולא אמר בפני נכתב או שאמר בפני נכתב חציו האחרון ונחתם כולו בפני או שאמר בפני נכתב כולו ונחתם חציו אינו כלום אפילו הוא בעצמו העד השני אבל אם הוא ואחר עמו מעידים על חתימת העד השני שלא חתם בפניו שפיר דמי ואין צריך לומר אם שנים אחרים מעידים עליו.
(כו) אמר בפני נכתב ולא אמר בפני נחתם וכו׳ עד אינו כלום משנה ברפ״ב דגיטין (דף טו.).
ומה שכתב אפילו הוא בעצמו העד השני שם מסקנא דרב אשי וטעמא דפסול הוא משום דבעינן או כולו בקיום הגט או כולו בתקנת חכמים ופירש״י אני הוא עד ב׳ היינו קיום הגט בשאר שטרות שאדם מעיד זה כתב ידי:
(כז) אבל אם הוא ואחר עמו מעידים על חתימת העד הב׳ וכו׳ גם זה שם מסקנא דרב אשי:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ה) שלא חתם בפניו ש״ד והיינו הטעם משום דאמרינן מי איכא מידי כו׳ והקשו התוס׳ גבי אם הוא בעצמו עד השני לתכשר משום מי איכא מידי דאילו אמר בפני נחתם כשר משום דאמר אני הוא עד שני פסול ונראה לר״י כמו שאומר בירושלמי דכי אמר אני הוא עד שני נעשה כנוגע בעדותו דנראה דלכך בא להעיד על חתימת השני כדי שתתקיים עדות חתימתו ואם תאמר כיון דטעמא משום הכי הוא למה ליה למימר משום או כולו בקיום כו׳ ויש לומר משום דלאו טעמא גמור הוא זה אי לאו טעמא דאו כולו בקיום הגט כו׳ דאין זה נוגע בעדות ממש עכ״ל התוספות (דף ט״ו ע״ב) וטעם זה דנעשה כנוגע בעדותו כו׳ לא שייך היכא שהוא עם אחר מעידים על חתימת השני ולכן מכשירים התם מכח מי איכא מידי כו׳ וק״ל:
(לט) בפני נכתב חציו האחרון דאילו חציו הראשון (שיש שם שם האיש והאשה והזמן שהן עיקר הגט כ״פ) אפי׳ לא כתב רק התחיל לכתוב כשר כדבסמוך:
(מ) אפי׳ הוא בעצמו עד השני פירוש שאמר זה החתימה כתב ידי והעד השני חתם בפני וטעמא דפסל מפרש בגמרא בריש פרק ב׳ דגיטין משום דבעינן או כולו בקיום הגט או כולו בתקנת חכמים (היינו עדות השליח שהאמינוהו חכמים כשנים כ״פ) ופירש רש״י אני הוא עד השני היינו קיום הגט כשאר שטרות שאדם מעיד זה כתב ידי:
(מא) שלא חתם בפניו פירוש קאי אאומר בפני נחתם חציו והעד השני לא חתם בפני אבל אני מכיר חתימתו ועוד א׳ מסייעו לקיים אותה החתימה (ואם הוא עצמו חתם והוא עד שני ומעיד על חתימתו פשיטא דכשר דהא כל סהדותו דקיום השטר הוא וק״ל) והכא לא שייך לפסול משום או כולו בקיום הגט כו׳ (ר״ל ודלא כרבא שאמר דפסול משום דאתי לאחלופי בשאר שטרות וקא נפקי תלתא רבעי דממונא מפומא דחד אלא קי״ל כרב אשי שהקשה עליו מי איכא מידי כו׳ כ״פ) משום דאמרינן מי איכא מידי דאילו מסיק לה איהו לכוליה דיבורא כשר השתא דאיכא חד בהדיה פסול ומכ״ש אם ב׳ אחרים מעידים על חתימת השני דכשר מטעם זה (ודלא כרב חסדא דמפסל מטעם דאז כולו בקיום הגט כו׳ כ״פ) גמרא ועיין בדרישה:
(כ) אמר בפני נכתב ולא אמר בפני נחתם וכו׳ משנה וגמרא ריש פרק ב׳ דגיטין וטעם חציו האחרון דפסול היינו משום דעל חציו הראשון אין כאן עדות אבל אם מעיד על חציו הראשון כאילו מעיד על כולו דמסתמא כמו שהתחיל כך סיימו ואפילו לא העיד אלא על שיטה ראשונה:
(כא) ומ״ש ונחתם חציו פי׳ רש״י אחד מן העדים.
(כב) ומ״ש אפי׳ הוא בעצמו העד השני פי׳ דהשליח אומר בפני חתם עד אחד ואני הוא העד השני וזאת היא חתימתי והיינו קיום הגט כשאר שטרות שאדם מעיד זה כתב ידי ופסול משום דבעינן או כולו בקיום הגט או כולו בתקנת חכמים דהיינו עדות השליח שחכמים האמינוהו כשנים וכאן על עצמו הוי בקיום הגט ועל חבירו בתקנת חכמים וע״ש בתוספות בד״ה אני הוא עד שני:
(כג) ומ״ש אבל אם הוא ואחר מעידין עמו וכו׳ שם מסקנא דגמרא ולא חיישינן דאתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא וקא נפיק נכי ריבעא דממונא אפומיה דחד סהדא וז״ש ואין צריך לומר אם שנים אחרים מעידין עליו דהתם פשיטא דכשר דליכא התם חששא דאתי לאחלופי כלל ואע״ג דאיכא למימר דלא דייק השליח כ״כ כשאין כל העדות מתקיימת ע״י:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהבית שמואלבאר היטבפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
 
(יז) הָיוּ שְׁלשָׁה עֵדִים חֲתוּמִים בּוֹ, וְהַשְּׁנַיִם חָתְמוּ בְּפָנָיו, אַף עַל פִּי שֶׁהָאֶחָד חָתַם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו אֵין בְּכָךְ כְּלוּם.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהבית שמואלביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(מה) טור בשם תשוב׳ אביו הרא״ש כלל מ״ו
(לד) אין בכך כלום. הנה בירושלמי מדמי דין זה לפלוגתא ר״י ור״ל באומר לעשרה חתמו אם כולם משום עדים או שנים משום עדים והשאר משום תנאי כמ״ש בסי׳ ק״כ ולר״י דפסק המחבר שם כוותיה שפיר דשלישי משום תנאי היא אין קפידא אם יחתום שלא בפניו מיהו אם הוא חתום בתחלה פסול כדלעיל לענין קרוב או פסול וכ״כ ב״ח אבל ר״ל דס״ל כולם משום עדים אז אם השלישי חתום שלא בפניו פסול ורמ״א פסק שם דיש להחמיר כר״ל וכאן לא הגיה כלום קשה ליישב וצ״ל דס״ל אף על גב דמחמירים שם כר״ל מ״מ כאן דליכא פסול די״ל השלישי ג״כ שפיר חתם אין להחמיר בזה:
(נא) היו כו׳ – דטעמא משום שאין עדים מצויין לקיימו ובמקום הקיום הוא וא״צ קיום אלא על ב׳ עדים כמ״ש בפ׳ ג״פ וכן אף לרבה וכנ״ל סט״ז דאפילו שטה הראשונה ואפי׳ קל קולמסא כ״ש כה״ג וא״צ לכל האריכות הזה דהא אפי׳ קרובים השאר כשר אפילו בכולכם כמש״ש י״ח ב׳ וכ״כ שם בשם הירושלמי היה מחתם בארבעה ואחד אומר בפ״נ ובפ״נ כב׳ עדים כו׳. פלוגתייהו דר״י ור״ל דאתפלגין א״ל חתמו גט זה וחתמו מקצתו היום ומקצתו למחר ר״ל אמר כשר והשאר על תנאי רי״א עד שיחתמו בו ביום ובגמ׳ שלנו גרסינן להיפוך וקי״ל כר״י בגמ׳ שלנו ע״ש ס״ג:
(לא) אין בכך כלום – עב״ש ס״ק ל״ד מ״ש לתמוה על הרמ״א ז״ל ועיי׳ בתשו׳ בגדי כהונ׳ סימן י״ג מה שכ׳ זה ליישב. ועיין בח״מ הי׳ מ״ה סי״ב ובש״ך שם:
ואם היו ג׳ חתומים בו וחתמו שנים בפניו ואחר שלא בפניו כתב א״א הרא״ש ז״ל בתשובה שהוא כשר.
(כח) ואצ״ל אם שנים אחרים מעידים עליו גם זה שם מסקנא דרבא:
ואם היו ג׳ מעידים עליו וחתמו שנים בפניו וכולי כתב הרא״ש בתשובה שהוא כשר בכלל מ״ו:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(מב) ואם היו שלשה ״מעידים ״בו ס״א חתומים בו:
(מג) וחתמו שנים בפניו ואחד שלא בפניו כתב א״א הרא״ש בתשובה שהוא כשר והיינו דוקא בעדים אבל שלשה דייני הקיום סבירא ליה להר״ף שצריך לקיים שלשתן כמ״ש רבינו בשמו בסימן קמ״א ז״ל וצריך לקיים כל שלשתן בגט וכפי מה שכתבתי שם:
(כד) ומ״ש ואם היו ג׳ חתומים בו וכו׳ בתשובת הרא״ש כלל מ״ו כתב הטעם דשנים משום עדים וכולם משום תנאי כדלעיל בסימן ק״כ לפ״ז צ״ע אם יש לחלק הכא בין אם זה שחתם שלא בפניו דינו כקרוב או פסול דאיכא לאפלוגי ביה בין חתום בתחלה או בסוף ובין חתום למעלה או למטה עיין לעיל סי׳ ק״כ:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהבית שמואלביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(יח) עָשָׂה הַבַּעַל שְׁנַיִם שְׁלוּחִים לְהוֹלִיךְ גֵּט לְאִשְׁתּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִכְתַּב וְנֶחְתַּם בִּפְנֵיהֶם, נוֹתְנִים אוֹתוֹ לָהּ וְתִהְיֶה מְגֹרֶשֶׁת; וְהוּא שֶׁהָיוּ כְּשֵׁרִים לְהָעִיד, שֶׁהֲרֵי אֵין הַבַּעַל יָכוֹל לְעַרְעֵר בְּגֵט זֶה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְקֻיָּם שֶׁהֲרֵי שְׁלוּחָיו הֵם עֵדָיו. {וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם בָּא הַבַּעַל וְעִרְעֵר, צָרִיךְ לְהִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו (טוּר, וְכֵן מַשְׁמַע מֵהָרַ״ן לְדַעַת ב״י).} וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ לֹא עָשָׂה שָׁלִיחַ אֶלָּא אֶחָד, וְהַשֵּׁנִי מֵעִיד שֶׁבְּפָנָיו נָתַן הַבַּעַל לְזֶה הַגֵּט לְהוֹלִיךְ לְאִשְׁתּוֹ, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם. וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּצְרִיךְ בָּזֶה שֶׁיִּמְסְרֶנּוּ בִּפְנֵי עֵידֵי שְׁלִיחוּת עַצְמָם.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(מו) כלישנא קמא דרב יהודה אמר שמואל וכו׳ שם דף עז ע״א
(מז) ר״י בח״ג
(מח) רמב״ם שם בפ״ז
(מט) הרשב״א לדעת הרמב״ם ובעל ההלכות
(נ) טור בשם הרמ״ה ומפרש שם משום דכל כת וכת חזי דבר דכ״ע מודי דלא מצטרפי וכתב המחבר בס׳ בדק הבית ומ״מ דבריו צריכין תלמוד דכשמסרו בפני עדים אחרים אמאי קרי ליה חצי דבר הרי עד שליחות לחוד ועדות מסירה לחוד
(י) וי״א דאם בא הבעל כו׳ – הב״י הקשה על הטור שכתב כן וז״ל מ״מ כשיבא הבעל יבול לערער ולומר מזויף הוא והא כתב הרא״ש ברפ״ב וז״ל כיון שיש כאן ב׳ עדים לא יוכל לומר לא שלחתי׳ ומזויף הוא עכ״ל ולכאורה י״ל דהרא״ש לא קאמר אלא שלא יוכל להכחיש השלוחים ולומר לא שלחתי אתכם אלא זייף עשיתם אבל אם אינו מכחיש אותם אלא אומר נתתי לכם גט מזוייף כזה יכול לערער אבל קשה ע״ז דהא כתבו התוס׳ ריש גיטין דף ב׳ בד״ה דאתי׳ בי תרי וז״ל ולא חיישי׳ שמא החתים במזיד עדים פסולים דמסתמא כיון דשלח לה גט כדין עשה דאינו חשוד להכשיל׳ עכ״ל וכ״כ שם הרא״ש בשם ריב״א וא״ל דהאי לא חיישי׳ שכתבו התו׳ היינו מסתמא כל שאין הבעל בפנינו אבל אם הוא בעצמו בא וטוען כן יכול לערער זה אינו דהא כתב הרא״ש בהדיא בזה וז״ל ומתוך שהוא יודע שאם בא בערעור ערעורו בטל אף הוא מחתים הגט בעדים כשרים עכ״ל הרי שהערעו׳ בטל בזה ובדרישה כתב כמו שכתבתי לכאור׳ וכ״כ מו״ח ז״ל שכן הוא בתוס׳ ורא״ש דיבול לערער הבעל אם הוא יבוא והוא תמוה דאינו כן לא בתו׳ ולא ברא״ש אלא כמו שזכרתי וכן מוכח להדיא בגמרא לפי׳ ריב״א במה דאמרי׳ בדף ב׳ דאתיו׳ בי תרי דהיינו לרבא אצ״ל בפני נכתב אע״ג דהם לא יקיימוהו דכיון דיש שני שלוחים לא חיישינן לערעור להכחישה בשליחות דמשמע כל יפוי כח שיש לשליח א׳ בשאומר בפ״נ כן יש לב׳ שלוחים בלא אמיר׳ בפ״נ וכבר נתבאר ר״ס זה דכשאומר השליח בפ״נ לא יוכל הבעל לערער כלל אא״כ מביא ב׳ עדים ואי ס״ד דבכ׳ שלוחים יכול הבעל לערער א״כ צריך שפיר לאמירה בפ״נ וכן תמה רש״ל על הטור וז״ל לא יכולתי להבין דהא איכא תרי סהדי ומה ערער שייך במקום תרי כדאית׳ דיש גיטין וכן הרא״ש לא הזכירו מידי מזה והרמב״ם כתב להדיא שאין כאן ערעור ובדברי הרא״ש פ״ק משמע להדיא שאין יכול לערער עכ״ל ובודאי יפה תמה ודברי טור צ״ע ליישבם: כתב הטור בשם הרמ״ה וז״ל היכא ששני שלוחים דלא סגי דלא מסרי לה תרווייהו ומקיימא כולהו מלתא בבת אחת אבל חד דמייתי אע״ג דאיכא תרי סהדי דמסהדי אשליח א״צ חד דמצטרף בהדי׳ לא אפסיקא מלתא לאכשורי סתמא דהא ודאי צריך לתנו לידה בפני עידי מסיר׳ ואי לא מסר לה באפי עידי שליחות גופייהו אע״ג דמסר לה באפי סהדי אחרינא לא מתכשר דה״ל שליחות דכל כת וכת חצי דבר ובהאי אפי׳ רבנן מודו דלא מצטרפו עכ״ל פי׳ דבריו דכל שהשליח הוא א׳ ואומר בפ״נ נגמר ענין השליחות ואין כאן שייכות עדות אלא אותן שנמסר אחר כך בפניהם וכן אם יש ב׳ שלוחים ואצ״ל בפ״נ אלא הם מוסרים הגט להאשה נמצא הן השלוחים והן הן העדים אבל אם א׳ מביא ואחרים מעידים על השליחות ואע״ג דאצ״ל בפ״נ מ״מ יש כאן חיוב הגדת עדים על השליחות וא״כ צריך שתהיה המסירה ג״כ בפניהם דאל״כ הוי על כל כת וכת חצי דבר כיון שיש כאן ב׳ כיתי עדים ומ״ש שליחות דכל כת וכת כו׳ ולא אמר עדות דכל כת אלא ר״ל הן אם יש כת של שנים המעידים על שליחות השליח הן אם יש אחר המעיד על שליחו׳ השליח ובזה הוא מצטרף עם השליח עצמו ובזה אמרי׳ דהוי חצי דבר וצריך עוד לעידי מסיר׳ ובזה אפי׳ דתנן דר״ע בפ׳ מרוב׳ דף ע׳ מודים כנ״ל בפשיטו׳ דברי הרמב״ם ובדריש׳ האריך לפרש דברי (הטור) בדרכי׳ שונים וכתב עליהם שהם דוחק וא״צ כלל בזה וכבר כתבנו לעיל סעי׳ י״ב דאנן לא ק״ל בביוצא בזה דהוי חצי דבר כיון שא״א לראות שני דברים אלו בפעם אחת כמ״ש תו׳ בפ׳ מרובה וממה שכתבנו נתבאר מ״ש הש״ע ויש מי שמצריך כו׳ שהוא דעת הרמ״ה.
(לה) עשה הבעל כו׳. לרמב״ם אין הבעל יכול לערער וכ״כ הרא״ש ריש גיטין מתוך שהוא יודע שאם בא לערער ערעורו בטל אז הוא מחתים עדים כשרים וכן משמע בתשו׳ ריב״ש סי׳ שי״ח וע״ש בדרישה וב״ח כתב שם הרא״ש להיפוך תמוה בעיני ומ״ש הטור דהבעל יכול לערער והיינו הי״א שהביא בהג״ה אפשר שכ״כ לחוש לדעת רש״י שפי׳ שם ריש גיטין דאתיא תרי ואם יבא הבעל לערער יכולים הם לקיים וכ״כ בפ״ב שנים שהביאו אצ״ל ב״נ משום דהם עידי קיום ש״מ דוקא כשהם יכולים להעיד על חתימתו מהני חושש הטור לדעת רש״י:
(לו) שהרי שלוחיו הם עדיו. ולא יהא שיאמרו בפנינו נתגרשה דנאמנים מ״ה בעינן שיהיו כשירים להעיד ואז שייך מיגו זה:
(לז) וערער. היינו שמערער שנתן לה גט מזויף אף על גב דלא עביד לקלקל אותה במתכוין היינו דאין חוששים לזה אבל אם מערער וטוען כך טענתו טענ׳ משא״כ כשטוען מכחיש אותם שלא שלח אותם אינו נאמן לכ״ע:
(לח) וי״א אפי׳ לא עשה וכו׳. כ״כ תוס׳ והרא״ש והר״ן והרשב״א וכתבו אפשר גם הרמב״ם מודה לזה הואיל יש שני עדים שמסר הגט מידו לידם ואין נמצא שום חולק ע״ז ומ״ש הב״י דהרמ״ה חולק ע״ז תמוה דהא הטור כתב בזה וכ״כ הרמ״ה אלא ס״ל להרמ״ה דצריך למסור הגט לפני אלו שנים יחדיו כמ״ש בסמוך אבל גוף הדין לא מצינו חולק ואפשר דהבין מלשון הרמב״ם דכתב עשה שנים שלוחים משמע דוקא כשהשנים שלוחים הם ובתשובת ריב״ש כתב ג״כ בשם וי״א:
(לט) ויש מי שמצריך. היינו סברות הרמ״ה בין אם שניהם מעידים שמסר לידו ובין אם א׳ מעיד צריכים עדים אלו להיות בעת מסירת הגט לידה ומכל שכן כששניהם שלוחים כי צריכים להיות בעת המסירה דהא צריכים לקיים שליחותם ועיין בב״ה והטעם דצריכים המעידים להיות בעת המסירה כי היכא דלא הוי חצי דבר כיון השליח לא יאמר ב״נ והעיקר הגט ע״י עדות אלו האומרים שמסר הגט לידו צריכים להיות שם, ובסעיף י״ב פסק בפשיטות כדעת הרמ״ה וכאן כתב ויש מי שמצריך וראיתי בבדק הבית שהקשה כאן על הרמ״ה למה הוי חצי דבר הרי עידי שליחות לחוד ועידי מסירה לחוד מ״ה כתב כאן ויש מי שמצריך והא דלא הקשה כן לעיל בסומא אפשר שאני סומא שאינו ראוי כלל לשליחות בלא עדים מודה הב״י דהוי חצי דבר אבל שליח כשר ושני מעיד בפניו מסר לידו כי היכא דאצ״ל ב״נ ס״ל דהוי דבר שלם, ומה שאחד העיד בפניו מסר הגט ליד השליח היינו שאומר שעשאו לשליח בפני שנים ומסר בפניו הגט כמ״ש ר״ס קמ״א דאין מצרפין השליח:
(יד) בפניהם – ולהכי אפי׳ ב׳ סומים כשרים להביא הגט כמש״ל בשם הרח״ש ס״ק ה׳. אע״ג דגבי אשה עצמה (שהביא) [שמביאה] את גיטה אע״ג דלא שכיחא אמרינן דצ״ל בפ״נ ובפ״נ כדי שלא תחלק בשליחות הכא שאני דלא גזרינן בתרי דלא שכיח אטו חד דשכיח הרא״ם ח״א סי׳ פ״ב כנה״ג ק״ע ע״ב. ועיין ב״ש ס״ק כ״ז ודו״ק:
(טו) וערער – היינו שערער שנתן לה גט מזוייף. משא״כ כשטוען ומכחיש אותם שלא שלח אותם אינו נאמן לכ״ע:
(נב) עשה כו׳ – מסקנא שם י״ז א׳ וכן ס״ל לרבב״ח שם וכן בלישנא קמא דר״י שם ט״ז א׳ דכן ס״ל לרבא כמש״ש לימא דרבה כו׳. לא כו׳. ושם ב׳ ב׳ וקי״ל כרבא כמ״ש בס״א וע׳ תוס׳ ב״ב ד״ה דאתיוה כו׳. ושם ט״ז א׳ ד״ה אבל כו׳. וכ״כ הרא״ש שם ושם וש״פ:
(נג) והוא כו׳ – דהא טעמא משום מה אלו אמרו כו׳ שם ט״ז ב׳:
(נד) וי״א דאם כו׳ – כ״מ בר״נ שם שכ׳ דכל שיש עדים כו׳ שוב אין לחוש למזויף ועתוס׳ הנ״ל ד״ה דאתיוה כו׳ ולהאי ל״ח כו׳:
(נה) וי״א כו׳ – תוס׳ ט״ז א׳ ד״ה אבל כו׳ והרא״ש והר״ן רפ״ב מאותו הטעם הנ״ל ומה אילו יאמרו בפניו שגרשה שם:
(נו) ויש כו׳ – ע״ל ס״ב:
(לב) ונחתם בפניהם – עבה״ט מ״ש ולהכי׳ אפילו ב׳ סומים כשרים כו׳ ועמ״ש לעיל ס״ק י״ט שזה תמוה ע״ש:
ואם ב׳ שלוחים להביאו א״צ לומר בפני נכתב ובפני נחתם אלא ינתן לה אף על פי שאינו מקויים בחותמיו ותינשא בו ומ״מ כשיבא הבעל יכול לערער ולומר מזוייף הוא וצריך שיתקיים בחותמיו ואין צריך שיהיו שניהם אדוקין בגט אלא אפילו הוא ביד האחד ואמר שהבעל עשה שניהם שלוחים להוליך גט זה לאשתו והאחד נתנו במעמד חבירו ואפילו לא עשה שליח אלא א׳ והשני מעיד על שליחותו אין צ״ל וכ״כ הרמ״ה וכתב עוד היכא ששניהם שלוחים דלא סגי דלא מסרי לה תרוייהו ומקיימת כולה מילתא בבת א׳ אבל חד דמייתי אע״ג דאיכא תרי דמסהדי אשליחותיה א״נ חד דמצטרף בהדיה לא איפסיקא מילתא לאכשורי ביה סתמא דהא ודאי צריך ליתנו לידה בפני עידי מסירה ואי לא מסר לה באפי עידי שלוחים גופייהו אף על גב דמסר לה באפי סהדי אחריני לא מתכשר דהוה ליה שליחות דכל כת וכת חצי דבר ובהא אפילו רבנן מודו דלא מצטרפות ע״כ.
(כט) ואם שנים שלוחים להביאו אצ״ל בפני נכתב ובפני נחתם גם זה שם ברפ״ב דגיטין (טז.) אחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם פסול ואמר רב שמואל בר יהודה אמר רבי יוחנן לא שנו אלא שאין הגט יוצא מתחת ידי שניהם אבל גט יוצא מתחת ידי שניהם כשר אלמא קסבר שנים שהביאו גט ממ״ה אין צריכין שיאמרו בפנינו נכתב ובפנינו נחתם ואע״ג דאיכא לישנא אחרינא בגמרא כל זה פסקו הרי״ף והרא״ש וגם הרמב״ם בפ״ז ופירש״י מתחת ידי שניהם ששניהם אדוקים בו ושניהם שלוחים וכתבו התוספות מה שפירש״י שניהם אדוקים בו לאו דוקא אדוקים ואוחזים בגט אלא ששניהם אומרים שהבעל עשאם שלוחים על כך א״ל שניכם הוליכו גט לאשתי ונתנו הא׳ במעמד חבירו כדאמרינן בס״פ התקבל (גיטין סז:) הוליכו כולכם א׳ מוליך במעמד כולם וכ״כ הרשב״א והרא״ש והר״ן.
וכתבו עוד שם התוס׳ ואם אחד שליח והשני מעיד שבפניו נתן הבעל את הגט לחבירו להוליך לאשתו לרבא כשר דמה אם יאמרו בפנינו גירשה מי לא מהימני וכ״כ הרא״ש והרשב״א והר״ן וז״ל הרמב״ם בפ״ז שנים שהביאו גט בח״ל אע״פ שלא נכתב ונחתם בפניהם הואיל ונתנו להם הבעל ליתנו לאשתו הרי אלו נותנים לה ותהיה מגורשת שהרי אין הבעל יכול לערער בגט זה אע״פ שאינו מקויים שהרי שלוחיו הם עדיו שאלו אמרו השנים בפנינו נתגרשה מי לא מהימני אע״פ שאין שם גט בד״א בזמן שהגט יוצא מתחת ידי שניהם אבל אם אין הגט יוצא מתחת ידי שניהם צריכין לומר בפני נכתב ובפני נחתם עכ״ל וכתב הרשב״א אבל הרמב״ם כתב בפ״ז שנים שהביאו את הגט אין צריכין לומר בפני נכתב ובפני נחתם ובלבד שיהא הגט יוצא מתחת ידי שניהם וכ״כ הרב בעל ההלכות ז״ל ואיפשר שאף הם ז״ל לא נתכוונו אלא להוציא שליח אחר שבא בחבורתו שאז צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם אע״פ שיש כאן ב׳ לא קרי ליה מצויים לקיימו אבל יוצא מתחת ידי שניהם ואחד שליח ואחד מעיד שבפניו עשאהו הבעל שליח חד דינא וחד טעמא אית להו עכ״ל וכתב דבריו ה״ה ז״ל ומיהו הרמ״ה חולק בדין זה [בדק הבית: להצריכו נמי שימסר לו בפני עידי השליחות עצמם.] וכמ״ש רבינו בסמוך וכתב רבינו ירוחם בח״ג דהא דשנים שהביאו גט ממ״ה אינן צריכין לומר בפני נכתב ובפני נחתם דוקא כשהם רחוקים אבל אם הם קרובים זה לזה או לבעל או לאשה צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם דמ״ט אמרי׳ שאינם צריכים לומר בפני נכתב ובפני נחתם משום שאם יאמרו בפנינו גירשה מי לא מהימני וכיון שהם קרובים ליכא האי טעמא:
ומה שכתב רבינו ומ״מ כשיבוא הבעל יכול לערער ולומר מזוייף הוא תמיהא לי שהרא״ש כתב שם דכיון שיש ב׳ עדים לא יוכל לומר לא שלחתיו ומזוייף הוא ואין לומר דס״ל לרבינו דהא דקאמר לא יוכל לומר לא שלחתיו ומזוייף הוא לא קאי אלא אהיכא שהאחד שליח והשני מעיד שבפניו עשאו שליח ולא אהיכא דשניהם שלוחים דהא כל שכן הוא ואעפ״י שמדברי הר״ן איפשר לדקדק קצת שאם בא הבעל וערער ערעורו ערעור אלא דמילתא דלא שכיחא היא שיהא מזוייף כיון ששנים מעידים עליו מ״מ דברי רבינו תמוהים למה סתם דבריו היפך דעת הרא״ש ומדברי הרמב״ם שכתבתי בסמוך נראה בהדיא שסובר כדעת הרא״ש שכתב שהרי אין הבעל יכול לערער בגט זה:
(ל) וכתב עוד היכא ששניהם שלוחים וכו׳:
[בדק הבית: נראה דהכי פירוש היכא ששניהם שלוחים פשיטא ששניהם ימסרוהו דלא סגי בלא״ה דא״כ לא עשו שליחותן אבל היכא שהאחד לבדו שליח ואחד או אחרים מעידים על שליחותוו דהשתא מטעם שליחות כשמסרו בפני אחרים עשה שליחותו מ״מ משום דבר ולא חצי דבר צריך למוסרו בפני עידי שליחות ומ״מ דבריו צריכים תלמוד דכשמסרו בפני עדים אחרים אמאי קרי ליה חצי דבר הרי עידי שליחות לחוד ועידי מסירה לחוד:]
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ו) יכול לערער כו׳ זה לשון מ״ו לא יכולתי להבין דעתו דהא איכא תרי סהדי ומה ערעור שייך במקום תרי כדאיתא בריש גיטין וכן הרא״ש לא הזכיר מידי מזה והרמב״ם כתב להדיא שאין שייך כאן ערעור שהרי אם אמרו שנים בפנינו נתגרשה מי לא מהימני אע״פ שאין שם גט ובפרק קמא משמע מדברי הרא״ש להדיא שאין יכול לערער עכ״ל וכן תמה ב״י וז״ל ב״י ואע״פ שמדברי הרמב״ן אפשר לדקדק קצת שאם בא הבעל וערער ערעורו ערעור אלא דמילתא דלא שכיחא הוא שיהא מזוייף כיון ששנים מעידים עליו מכל מקום דברי רבינו תמוהים למה סתם דבריו היפך דעת הרא״ש ומדברי הרמב״ם יראה שסובר כדעת הרא״ש עכ״ל ב״י ולפני זה הביא דברי הרא״ש שכתב זה לשונו דכיון שיש שני עדים לא יוכל לומר לא שלחתיו ומזוייף הוא. ולעד״נ דאדרבא מלשון הרא״ש זה משמע דדוקא זיוף דלא שלחתיו לא יוכל לערער דהא איכא עדים שמעידים ששלחו על ידיהם לגרש אבל טענת זיוף החתימה שזייפתי חתימותיהן יכול לטעון ולערער דאם לא כן הוה ליה למימר סתם אינו יכול לערער ולזייפו. ונראה דגם רבינו דקדק לשון הרא״ש כן ולזה כיון במה שכתב שיכול לערער ולומר מזוייף הוא רצה לומר החתימה הן זיוף. ומה שכתב הרמב״ם שאין הבעל יכול לערער שהרי שלוחיו הן עדיו שאילו אמרו שנים בפנינו נתגרשה מי לא מהימני כו׳ אפשר שהרא״ש חילק דשאני הכא דהן מעידין על עצמן שהן נעשין שלוחין לבעל לגרש בגט זה. וכבר כתב רבינו לעיל דשליח הולכה והובאה צריך להתחזק בשנים ואין השליח בשם השנים ופירשו הרא״ש דאפי׳ במקום אחד אינו עולה. ורבינו דייק שם דעולה מהא דאמרינן אמר לשנים גרשו אשתי הן הן שלוחיו הן הן עדיו איפשר דהרא״ש גם כן פירש דנא נעשו עדיו אלא לענין זה שלא יוכל לומר לא שלחתיו אבל לעניין ערעור בזיוף נחתמו ערעורו ערעור והיינו טעמא מפני שאין כחם כעדים גמורין ולהיות עדים על עצמן. ובזה נתיישב מאי שנא הכא דכתב רבינו דהבעל יכול לערער ומ״ש לעיל גבי סומא שכתב רבינו בשם הרמ״ה דאם יש עדים שהבעל מסר לו זה הגט לגירושין שוב לא בעי לקיומינהו כו׳ משמע דאין הבעל יכול לערער אע״פ שאינו אומר בפני נכתב ונחתם דשאני התם כיון דיש עדים זולתו מודה רבינו דאין הבעל יכול לערער אלא שא״כ ק״ק הא רבינו כתב לעיל שאין דעתו מסכמת בזה לדעת הרא״ש אלא ס״ל שהוא בעצמו נאמן להיות עד שליחותו וצ״ל דהכא תפס לשון הרא״ש וכמ״ש לעיל מדיוק לשונו:
(ז) וכתב עוד הרמ״ה דהיכא ששניהם שלוחים כו׳ ר״ל דלעיל כתב רבינו סתם כו׳ וע״ז כתב הרמ״ה דמ״מ אין כו׳ כאשר פירשתי בפרישה אבל לישנא דהרמ״ה נראה קצת מגומגם לפי׳ זה חדא דמ״ש אבל חד מייתי כו׳ אינו דבר והיפוכו עם מה שקדם לזה דהל״ל תחלה היכא ששניהם שלוחים סגי היכא דמסרו שניהם ומקיימי כולי מילתא בבת אחת ועל זה הוה דבר והפוכו אבל חד דמייתי כו׳ וע״ק מה שמסיק וכתב ואי לא מסר כו׳ עד דה״ל שליחות דכל כת חצי דבר דלא הל״ל שליחות אלא עדות דכל כת חצי דבר אם לא שנדחק ונפרש דה״ק דה״ל האי שליחות כל כת וכת ממנו ע״י יבא ממנו חצי דבר ודוחק. ויותר נראה לומר דהרמ״ה קאי אעשה שנים שלוחים ואחד נותן לה הגט דלא מהני וכן פשטא דלישנא דהרמ״ה שהרי כתב רבינו ועוד כתב היכא ששניהם כו׳ ולא כתב וכתב עוד היכא דאחד שליח ואחד מייתי אע״ג כו׳ אלא ודאי קאי אשניהם שלוחים והמשך דבריו כך הם היכא ששניהם שלוחים לא סגי דלא מסרו פירוש תרוייהו צריכין למסרו לה אבל חד דמייתי פי׳ אבל אם היו ב׳ וא׳ מסר לה הגט שלא בפני חבירו אע״ג דאיכא כו׳ לא פסיקא מילתא כו׳ פי׳ לא כשר שלא אמר בפנו״נ דהא ודאי כו׳ לא מסר כו׳ וא״ל למה כתב חילוק זה כשעשה שניהם שלוחים ולא כתבו כשעשה א׳ שליח איפשר לומר דשאני היכא שעשה אחד לבדו נמצא דאותו לבד האמין לבעל והוא עיקר השליחות לכך כשמסרו הוא ליד האשה לא קרינן ביה חצי דבר ואע״ג דצריך אחד להעיד עליו היינו משום דאנו לא מאמינים לו אבל מכל מקום עיקר השליחות השליח לבדו הוא אבל כשעשה שני שלוחים נמצא דלא האמין לו לבדו ואין הוא עיקר השליחות אלא העדים המעידים על שליחותו הם העקר נמצא דאם לא מסר בפניו חצי דבר הוא. ולפי פי׳ זה קשה מ״ש דהא ודאי צריך ליתנו לפני עדי מסירה וצריכין לדחוק ולומר דהכי קאמר אי לא היה צריכין עדי מסירה אלא זה שליח היה נותנו ואחר כך בא השני וצירף עצמו נוסף על הראשון ושניהן היו מחשבי עדי מסירה אף בבואן זה אחר זה הכי נמי היו מצטרפין למחשב נתינה אחד ולא מקרי חצי דבר אבל השתא דצריכין לכל אחד עדי מסירה נמצא דאינן מצטרפים ומקרי כל אחד מהשלוחין חצי דבר:
(מד) (ואם שנים שלוחים להביאו כו׳ כתב רבי׳ ירוחם ח״ג דדוקא כשהן רחוקין אבל כשהן קרובים זה לזה או לבעל או לאשה צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם דמ״ט אמרו שאין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם מפני שאם יאמרו בפנינו גירשה מי לא מהימני וכיון שהן קרובים ליכא האי טעמא:
(מה) אדוקים פי׳ תפוסין:
(מו) והאחד נתנו במעמד חבירו דאם אמר כולכם הוליכו גט לאשתי אחד מוליך במעמד כולם כדאמרינן לעיל:
(מז) ואפי׳ לא עשה שליח אלא אחד כו׳ דאם יאמרו בפנינו גירשה מי לא מהימני תוספות ואשר״י:
(מח) וכתב עוד הרמ״ה דהיכא ששניהם שלוחים כו׳ אבל חד דמייתי רצה לומר דלעיל כתב רבינו סתם דאפי׳ לא עשה שליח אלא אחד והשני מעיד על שליחותו אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ועל זה כתב הרמ״ה דמ״מ אין דין שליח אלא אחד והשני מעיד על שליחותו דאין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם שוה לגמרי לדין עושה שניהם שלוחים דבשניהן שלוחין לעולם אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם אבל אם אחד שליח והשני מעיד אז לא פסיקא מילתא לאכשורי כו׳ פירוש אז לא מהני לעולם כשאומר סתם ולא אמר בפני נכתב ובפני נחתם אלא אם מסרו באנפי סהדי שליחות אז מהני ודאי ואי לאו לא מהני דהוי חצי דבר וכן משמע מדברי ב״י דהרמ״ה קאי אאם עשה אחד שליח ושני מעיד על שליחותו שכתב וזה לשונו וכתב הרשב״א אבל הרמב״ם כתב כו׳ אבל יוצא מתחת יד שניהם ואחד שליח ואחד מעיד שבפני עשאו שליח חד דינא וחד טעמא אית להו וכתב דבריו המ״מ ז״ל ומיהו הרמ״ה חולק בדין זה וכמו שכתב רבינו בסמוך עכ״ל ועיין בדרישה:
(מט) ובהא אפילו רבנן מודו עיין בפרק מרובה דף ע׳ ריש ע״ב שם מייתי דברי רבנן ור״ע דרבי עקיבא דורש דבר ולא חצי דבר בכל ענין ורבנן פליג עליה ועיין שם בתוספות:
(כה) ואם שנים שלוחים להביאו אצ״ל בפ״נ ובפ״נ וכו׳ ברפ״ב (דף י״ו) איכא תרי לישני בגמרא ופסקו הפוסקים כלישנא קמא דלקולא דאצ״ל בפ״נ ובפ״נ וכתב הרא״ש בריש גיטין דלישנא דתלמודא דקאמר התם דאתיוה בי תרי משמע שהם רק שלוחים אעפ״י שאין מכירין החתימות ואפ״ה כשר דתו לא מצי בעל לומר לא שלחתים כיון דשנים מכחישים אותו ששלחם ונתן בידם גט זה להוליכו לאשתו וכיון דודאי שלחם לא חיישינן שמא זייפו הבעל והחתימו בעדים פסולים דאינו חשוד לקלקלה בעדים פסולים כדאיתא בירושלמי וכו׳ עכ״ל הרא״ש ולמד רבינו מלשונו זה דרצונו לומר דאם לא יבא בעל ויערער שריא לאנסובי ואין חוששין שמא זייפו הבעל כדי לקלקלה וכדמשמע לישנא דירושלמי דבשנים שלוחים קאמר וחש לומר שמא החתימו בעדים פסולים כלומר למה תינשא ניחוש שמא החתימו בעדים פסולים ומהדר ר׳ אבין אינו חשוד לקלקלה בידי שמים ולהכי שריא לאינסובי ואין חוששין לכך בסתמא אף על פי דהשלוחים אינן מכירין החתימות מיהו אם יבא הבעל ויערער לומר שהחתימו בעדים פסולין צריך שיתקיים בחותמיו שהרי השלוחים אינן מכחישין את הבעל במ״ש מזוייף הוא וכ״כ התוספות בקצרה (בדף ב׳) בד״ה דאתיוה בי תרי וז״ש רבינו ואם שנים שלוחים וכו׳ אלא ינתן לה אעפ״י שאינו מקויים בחותמיו ותינשא בו ומכל מקום כשיבא הבעל יכול לערער ולומר מזוייף הוא דהיינו כמ״ש התוספות והרא״ש בפ״ק כדפי׳ ומה שתמה בית יוסף על רבינו מכח מ״ש הרא״ש ברפ״ב וזה לשונו דכיון שיש כאן שני עדים לא יוכל לומר לא שלחתים ומזוייף הוא עכ״ל וכך הקשה מהרש״ל אגב חורפיה לא עיין בה דהאי ומזוייף הוא שכתב הרא״ש קאי אלא שלחתים כלומר דלא מצי לומר לא שלחתים בגט זה אלא הם זייפוהו וכתבוהו וחתמוהו דכיון דעדים מכחישין אותו שנתן הבעל גט זה חתום בשני עדים לידם ועשאן שלוחים הם נאמנים להכחישם אבל אם הבעל מודה ששלחם ונתן בידם גט זה אלא שמערער לומר דמזוייף הוא שהחתימו בעדים פסולים דבזו אין עדים מכחישין אותו כיון דאינן מכירין את החתימות ודאי יכול לערער ויתקיים בחותמיו והכי נקטינן דלא כמ״ש הרמב״ם דאין הבעל יכול לערער אלא כפי׳ ריב״א שהביאו התוספות והרא״ש בפ״ק ודה״א בירושלמי וכמ״ש רבינו וכן מפורש במ״ש הר״ן ריש פ״ק דבשני שלוחין ודאי שהבעל החתימו ולא חיישינן דבמזיד יחתום פסולין דמסתמא כיון דשלח לה גט כדין עשאו וכו׳ אלמא משמע דאם הבעל מערער שבמזיד היה מזייפו והחתימו בפסולין יכול לערער כיון שאין העדים יכולין להכחישו ודו״ק:
(כו) וכתב עוד היכא ששניהם שלוחים וכו׳ פירוש דהכא דהן הן עידי מסירה הן הן שלוחיו דהלא צריך האחד למסרו לגט לאשה במעמד חבירו ונעשה הכל בבת אחת לאו חצי דבר הוא אבל אם אין שם אלא אחד שהוא שליח אז יש לחלק דאם אותן שני עדים שמעידין שעשאו לזה שליח הן גם כן עידי מסירה לאו חצי דבר הוא אבל אם נמסר הגט ליד האשה בפני עדים אחרים אז כל כת וכת חצי דבר הוא דכת זו מעידה שהבעל עשאו לזה שליח וכת זו מעידה שהשליח מסר הגט ליד האשה:
(כז) ומ״ש ובהא אפילו רבנן מודו דלא מצטרפי פי׳ דבפרק חזקת (בבא בתרא נ״ו) פליגי ר״ע ורבנן באכלה שנה ראשונה בפני שנים שנייה בפני שנים שלישית בפני שנים דלרבנן מצטרפים והוי חזקה דלא מיקרי כל כת וכת חצי דבר וכמ״ש בח״מ סימן ק״מ אבל הכא מודו דלא מצטרפינן דהתם הוי כל כת וכת דבר שלם לשלומי פירי אף על פי דלא הוי דבר שלם לגבי חזקה וכמ״ש הרי״ף והרשב״א לשם וכ״כ התוספות בד״ה אלא אבל הכא לא הוי דבר שלם לשום ענין:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
 
(יט) שְׁנַיִם שֶׁמְּבִיאִים גֵּט, וְאֶחָד אוֹמֵר: בְּפָנַי נִכְתַּב, וְאֶחָד אוֹמֵר: וּבְפָנַי נֶחְתַּם, אִם אֵין שָׁלִיחַ אֶלָּא אֶחָד מֵהֶם, לֹא יִנָּתֵן לָהּ עַד שֶׁיִּתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו. וְכֵן אִם שְׁנַיִם אוֹמְרִים: בְּפָנֵנוּ נִכְתַּב, וְאֶחָד שְׁלִישִׁי אוֹמֵר: בְּפָנַי נֶחְתַּם, אִם אֵין שָׁלִיחַ אֶלָּא אֶחָד, לֹא יִנָּתֵן לָהּ עַד שֶׁיִּתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו. אָמַר אֶחָד: בְּפָנַי נִכְתַּב, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים: בְּפָנֵנוּ נֶחְתַּם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָם, כָּשֵׁר, שֶׁהֲרֵי נִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו. {הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם הֵבִיא הַשָּׁלִיחַ הַגֵּט מְקֻיָּם בְּחוֹתְמָיו, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַכִּירִין חֲתִימוֹת דַּיָּנֵי הַקִּיּוּם, מִכָּל מָקוֹם בִּמְקוֹם דְּחָק וְעִגּוּן יֵשׁ לְהָקֵל וְלִסְמֹךְ עָלָיו, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אָמַר הַשָּׁלִיחַ: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, הוֹאִיל וְאִי אֶפְשָׁר לְהַחֲזִיר וְלוֹמַר, יֵשׁ לִסְמֹךְ עַל הַחֲתִימוֹת, דְּמִן הַתּוֹרָה עֵדִים הַחֲתוּמִים עַל הַשְּׁטָר כְּמוֹ שֶׁנֶּחְקְרָה עֵדוּתָן בְּבֵית דִּין דָּמֵי (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשְׁבַּ״ץ).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חעודהכל
(נא) טור
(נב) דאלו שנים שלוחים טול אמירתם מכאן הרי יש כאן ב׳ שלוחים וכמ״ש סעיף דלעיל
(יא) עד שיתקיים בחותמיו דחכמים תקנו שהשליח יאמר תרווייהו בפני (נכתב ובפ״נ וכאן) לא אמר כל אחד מאלו אלא אחד מאלו.
(יב) שנים אומרים בפנינו נכתב וא׳ אומר בפני נחתם כו׳ – קשה הא אמרי׳ רפ״ב א״ר חסדא אפי׳ שנים מעידים על חתימת ידי שני פסול פי׳ דאחד אומר בפני נכתב (צ״ל בפני נחתם חצי׳) ושנים אומרים בפנינו נחתם (יד שני) דפסול וע״ז אמרי׳ מתקיף ליה רב אשי מי איכא מידי דאלו אמר חד כשר השתא דאיכא תרי פסול פי׳ דאלו מסיק הראשון לומר ג״כ בפני נחתם (השני) היה כשר השתא דיש תרי על החתימה למה יהיה פסול והלכה כרב אשי וא״כ ה״נ אם מעידי׳ על הכתיבה ואחר על החתימ׳ נימא דלא יגרע השנים מן האחד דאלו אמר האחד ג״כ בפני נכתב היה מהני וכי אמרו שנים על הכתיבה לא מהני ויש לתרץ דבחתימה שהיא שייכ׳ לעיקד העדות ודאי שייך לומר דלא גרעו שנים מן האחד משא״כ בכתיב׳ שאין בה צורך לקיים הגט אלא סגי באומר בפני נחתם ולא בא הכתיבה אלא לבטל חשש דשמא אתו לאחלופי בשאר (שטרות) דלא יאמרו קיום שטרות באחד ע״כ צריך להשליח להזכיר גם הכתיבה להורות ההפרש שבין גט לשאר שטרות ואין היכר בזה אלא אם השליח עצמו מזכיר החתימה אז ירגישו בשינוי שהוצרך להזכיר גם הכתיבה משא״כ אם אין השליח עצמו מזכיר הכתיבה רק החתימה לא ירגישו בשנוי דיסברו דאין כלום בדברי העדים המעידים על הכתיבה ודבריהם אין לתועלת כלל אלא דברי השליח עיקר והוא אינו מזכיר רק החתימה ואתו לאחלופי כו׳ דהיינו אע״ג דאיכא תרי דמסהדי אכתיבה ע״ש: כתב הטור ס״ס זה אבל אם אחד מהאמוראים בפנינו (נחתם) הוא לבדו שליח. רבי׳ תמהו ע״ז והב״י האריך מאוד דקשה (דכיון דאיכא ב׳ שאומרים) בפנינו נחתם הרי כבר מתקיים ע״פ שנים ואין נפקותא אם השליח הוא עד הכתיבה או החתימה דהא עיקר אמירת השליח (בפ״נ ובפ״נ הוא משום דהלכתא כרבא דס״ל דטעם משום דאין) עדים מצוים לקיימו וכאן כבר נתקיים באמירת ב׳ עדים בפנינו נחתם וכמ״ש הטור עצמו ברישא ואין שום חשש כאן וב״י הביא בשם מהר״ר יעקב חביב ובנו מהר״ר לוי חביב ריעותא בזה ואע״פ ששני׳ שהביאו גט אצ״ל בפ״נ כו׳ הרי הוא בתנאי שיהיו שניהם שלוחים ויתקיים זה ממ״ש רש״י בתחלת הסוגיא בדף ט״ו ריש ע״ב על רישא דמתני׳ ב׳ אומרים בפנינו נכתב וא׳ אומר בפני נחתם כו׳ שנים שהביאו אצ״ל בפ״נ כו׳ דטעמא משום דאין עדים מצויין לקיימו והרי עדים מצויים לקיימו ואי קשיא כיון דסוף סוף ב׳ הם מה לי שניהם שלוחים מ״ל א׳ מהם הרי עדים מצוים לקיימו לא פלוג רבנן בין אם בא עם חבורת אנשים לבא יחידי דאין מבחין ובודק באלה דלא מוכחא מלתא ואם באת להכשיר את זה יכשיר את זה אבל כששנים הביאוהו מלתא דמוכחא ולא שכיחא היא ולא אחמור בה עכ״ל רש״י ולזאת השיטה צדקו דברי רבינו יעקב בעל הטור כו׳ עכ״ל ומאוד תמהתי איך הביאו ראיה מדברי רש״י דכתבו (דאף) דרש״י כתב דברי׳ אלו על ב׳ אומרים בפנינו נכתב וא״א בפני נחת׳ דצריך שיהיו שניהם שלוחים ולא מיירי דוקא בנדון זה) אלא דבאמת הוא הדין גם בנדון שזכרו הם דהיינו ב׳ אומרים בפנינו (נכתב כו׳) [צ״ל נחתם כו׳] וא״נ כלל אלא דאין מאלו ראיה על ב׳ אומרים בפנינו נחתם דבזה אין שום ריעותא דכבר נתקיים עם דבריהם ובזה א״צ לשליח לומר כלו׳ ואני תמהתי יותר ממה שתמה ב״י דלמה לא יהיה סגי אם א׳ מעידי החתימה שליח ואני תמה הא אפי׳ אין אחד מהם שליח אלא איזה אחד הוה שליח אצ״ל בפ״נ כו׳ כיון דנתקיים כבר משא״כ בא׳ אומר בפני נכתב וא׳ בפני נחתם וכן בב׳ אומרים על הכתיבה וא׳ על החתימה שאין כאן קיום אלא שאתה צריך לימר שיוכל לקיימו כיון שיש כאן שנים בזה כתב רש״י שאותן השנים צריכים להיות שלוחים דמוכח׳ מלת׳ משא״כ באם כבר נתקיים בפנינו ע״פ ב׳ שאמרו על החתימה א״צ מוכח׳ מלת׳ דאין כאן חשש אחלופי דקיום זה מועיל גם בשאר שטרות: ואין להקשות ממ״ש בפ״ב דף ט״ז ללישנ׳ בתרא דאפילו גט יוצא מתחת ידי עידי חתימה כשר דמשמע דבעי׳ תרי אפילו בעידי חתימה שיהיו שלוחים כבר כתב הר״י חביב בשם הרמב״ן וז״ל והא דא״ר יוחנן אפילו גט יוצא מתחת עידי חתימה כשר ודייקינן קסבר ב׳ שהביאו גט א״צ כו׳ לאו דמתני׳ מיירי כשהביאו שנים דא״כ ברישא נמי בב׳ אומרים בפנינו נכתב ואחד בפני נחתם משכח׳ לה דכשר ביוצא מתחת יד השנים אלא ביוצא מתחת יד א׳ מעידי חתימה קאמר וקא דייקינן כיון דבקיום הגט סגי ש״מ נמי דב׳ שהביאו א״צ דבעידי קיום הוא עכ״ל אל תטעה בדברי הרמב״ן אלו לומר דעכ״פ א׳ מעידי חתימה בעי׳ דודאי מ״ש על החתימה לאו כלום הוא כיון דאין כאן קיום אלא מע״ח ונמצ׳ דאין תועלת בדבריו בזה וה״ל בלא אמר כלום ומועיל מטעם שכבר נתקיים הגט מצד שני עדים על החתימה אע״פ שאין כאן רק שליח אחד מ״מ כשר דאין אנו צריכין למוכח׳ מלתא בזה כיון שכבר נתקיים ודי בזה ואין אנו חוששין שמא נכתב שלא לשמה כרבה אלא כרבא א״כ ב׳ שהביאו ולא אמרו כלום ג״כ כשר כיון שכאן יש ב׳ שלוחים הוה מוכח׳ מלתא ומצוי לקיימו ה״ל כאלו אין מוכח׳ מלתא וכבר נתקיים ע״פ ב׳ עדים על החתימה לאפוקי ללישנ׳ קמא דלשם לא מהני בכל זה דעכ״פ צ״ל הכתיבה והחתימה משום חשש שלא לשמה הכלל בזה דבאם נתקיים כגון ב׳ על החתימה אפילו ביוצא מיד אחד מהם או אפילו מאחר כשר לרבא דהטעם משום קיום הגט וא״צ לב׳ שלוחים אלא בלא נתקיים כבר דהיינו שלא היו ב׳ אחתימה וכ״כ התו׳ בדף ט״ז וז״ל א׳ אומר בפני נכתב וב׳ אומרים בפנינו נחתם כשר לרבא אפילו ליכא מעיד על הכתיבה ולא נקט א׳ אומר בפני נכתב אלא אגב רישא דתנא אחד עכ״ל וכן מוכח להדיא בדף ט״ו ע״ב דבב׳ על הכתיבה וא׳ על החתימה אמרי׳ לרבנן גזירה משום אחלופי משמע אבל בב׳ על החתימה וא׳ על הכתיבה לא גזרי׳ והיינו מטעם שכבר נתקיים ואין שייך לאחלופי. ולמו״ח ז״ל ראיתי שכתב לתרץ קושיוית ב״י דאע״ג דקי״ל כרבא דהיכ׳ איכא עדים לקיימו א״צ לומר בפ״נ כולי היינו דוקא היכא דאין השליח א׳ מעידי הקיום אלא שמוסר הגט ואינו מעיד על הכתיבה ולא אחתימה דהשת׳ לא אתי לאחלופי שהרי אין הגט מתקיים אלא ע״י עידי הקיום שהם שנים אבל היכא שהשליח א׳ מעידי הקיום ואו׳ בפני נחתם יש לטעות דמקיימין בע״א דאין מבחין ובודק שיש עוד א׳ דמכיר חתימת העדים ואתי לאחלופי ע״כ צריך שיהיו שניהם שלוחים ע״כ הנה גם הוא נחית לחשש דהר״י חביב שזכרנו דצריך גם כאן ב׳ שלוחים כי היכא דלהוי גם מוכח׳ מלתא וכבר נסתר דבר זה דמה לנו להוכחה כאן דהא כבר העיד כראוי השני שאינו שליח בשעת נתינת הגט לאשה מן השליח על החתימה ונתקיים כראוי ככל השטרות ולא זכר רש״י הוכחא רק בלא נתקיים עדיין כראוי אלא שמצוי עדיין לקיימו אז בעי׳ הוכחא. ותו דא״כ למה כתב הטור אם האו׳ בפני נכתב הוא שליח אפילו הוא לבדו ה״ז ינתן כולי וכ״ש דהיה לנו לומר בזה דאין כאן הוכחה שיש אחרים מעידין על החתימה ואתו למטעי אפילו בגט דסגי באמירת בפני נכתב לחוד אלא ודאי דאין התחלה לדבר זה דודאי שיש בפנינו תרי סהדי שנחתם בפניהם א״צ להוכחה דהא הכל שומעים באותו הפעם מה שהועד בזה דהא צריך עדות זה בשעת מסירת השליח את הגט לאשה. ובענין פי׳ דברי הטור כתב הב״י שהגירס׳ הישינה הוא בלשון זה אבל אם אחד אומר בפני נחתם והוא לבדו שליח לא ינתן עד שיהיה אחד עמו אלא שאח״כ הניחו כמו שהיא לפנינו וכמ״ש הר״י חביב הביאו ב״י ונראה דגי׳ הישינה עיקר ופי׳ דבריו אם האו׳ נכתב הוא שליח וב׳ על החתימה אין כאן חשש עוד כיון שכבר נתקיים בפנינו וא״צ הוכחה וכמ״ש בסמוך ובזה ה״ה אפילו אם לא הזכיר השליח כלל הכתיבה היה כשר מצד שנתקיים בפנינו אלא דנקט כן בשביל הסיפא דהיינו שאין שם אלא א׳ על החתימה ואין כאן קיום אלא דיש מעלה מצד שראוי לקיימו עדיין כיון שיש כאן ב׳ שיודעים מהחתימה וא׳ מהם שליח שמביא הגט אפ״ה לא מהני כיון שאין כאן הוכחה ע״כ לא ינתן אלא צריך שיהיו שניהם שלוחים ממיל׳ יש כאן הוכחה אז מהני אפילו לא נתקיים עדיין גם הב״י הסכים שגירס׳ הזאת עיקר אלא דלא נחית לחילוק זה כבר נתקיים או ראוי להתקיים והוקש׳ לו בדברי הטור מה שהקשה ולפי פירושינו ניחא הכל בס״ד.
(יג) ויש אומרים דאם הביא השליח כו׳ – זה דעת רשב״ץ בב״י בסי׳ זה לעיל וז״ל נראה משני התלמודים שקיום ב״ד צריך קיום ומה שאפשר לומר בהיתר אשה זו דכיון דקי״ל דלא הצריכו לומר בפ״נ כו׳ אלא שאין עדים מצוין לקיימו מעתה גט זה שבא מקוים כשר אעפ״י שקיום ב״ד צריך קיום עכשיו שהם חתומים בו ומן התורה כשר דנעשה כמי שנחקרה עדותן דמי ורבנן הוא דאצריך קיום משום עיגונ׳ נקל להתירה ועדיף טפי גט מקיום שלא נתקיים הקיום מעד א׳ אומר בפ״נ כו׳ עכ״ל ותמהתי מאוד על דברים אלו על הרב הרשב״ץ ועל רמ״א שקבע זה להלכה דהא אית׳ בפר״ק דלטעם דמשום קיום פרכינן ולבעי׳ תרי כמו בכל קיום שטרות ומשנינן כיון דמן התורה א״צ קיום דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב״ד ורבנן הוא דאצרכו קיום משום עגונא אקילו בה רבנן הרי דגם בלא שום קיום ב״ד א״צ לומר בפ״נ אלא מדרבנן והקילו משום עיגון להאמין לשליח כשאו׳ בפ״נ ואפ״ה איתא בגמר׳ ולעיל סעיף י׳ דאם לא אמר בפ״נ ולא נטלו ממנה ונשאת תצא שהגט פסול ולר׳ מאיר אמרי׳ בגמר׳ דהוה הולד ממזר א״כ כאן שהקיום צריך קיום מדרבנן למה יהיה מותר בדעבד כל שאינו חוזר ונטלו ממנה מה לי קיום חותמי הגט עצמו מה לי חתימות דייני הקיום כיון שגם הם צריכים קיום ולא נתקיים ולא נתקיימו בשלמ׳ בעדות השליח בפ״נ שפיר מהני דהם אמרו והם אמרו דהיינו החכמים הצריכו הקיום והם נתנו נאמנות לשליח והוא עכ״פ מעיד לפנינו בפ״נ משא״כ בקיום שלא נתקיים אין כאן שום עדות על אמתות הגט ושמא הכל שקר הגט והקיום וכדומה שאין לסמוך ע״ז למעשה.
(מ) אם אין שליח אלא אחד. והשני לא ידע דנמסר לזה דאל״כ כשר לי״א שהביא בסעיף הקודם:
(מא) אלא א׳ מהם. אף על גב דהוה כשנים ושנים מעידים על הכתיבה מכל מקום לא מהני כיון שהוא א׳ ואינו מעיד על הכתיבה אתא לאחלופי בשאר שטרות משא״כ בשנים מעידים על החתימה ואפילו אם אחד מאותן שנים המעידים על החתימות הוא השליח לבדו מכל מקום כשר דהא עכ״פ מעידים שנים על החתימות והמחבר סתם ופסק כרמב״ם והשמיט דעת הטור ועיין ב״י וב״ח ובתשובות בן לב דף ל״ח:
(מב) דמן התורה וכו׳. אף על גב בלא קיום נמי מן התורה כשר דקי״ל העדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בב״ד דמי מ״מ לא מקיל בזה אלא בקיום בזה דס״ל לכמה פוסקים קיום ב״ד א״צ קיום בזה הוא מקיל ועיין בב״י סי׳ מ״א שם הביא תשובת ר״ש בן רשב״ץ:
(טז) מהם – והשני לא ידע דנמסר לזה דאל״כ כשר לי״א שהביא בסעיף הקודם:
(נז) שנים כו׳ – וכן כו׳ אמר כו׳. מתני׳ רפ״ב וכאוקימתא דגמ׳ שם דאין הגט יוצא מתחת ידי שניהם כו׳ וע״ש בגמרא ס״ז א״ב ארשב״י אמר״י ל״ש כו׳. א״ל אביי אלא כו׳ ושם י״ז א׳ זמנין אשכחיה כו׳. ועתוס׳ שם ד״ה אחד אומר כו׳. וה״ה אפילו אינו יוצא מתחת ידם כמש״ל שהרי כו׳:
(נח) י״א כו׳ – דמן התורה כו׳ כמ״ש ג׳ א׳ ולא גרע גט מקוים שלא נתקיים בחתימות ובפ״נ ובפ״נ דהקילו שם משום עיגונא שם ועתוס׳ דכתובות ק״א א׳ ד״ה עד כו׳ בשם ירושלמי דבפרוזבול הקילו ג״כ בזה:
(לג) דמה״ת עדים החתומים כו׳ – ע׳ בט״ז ס״ק י״ח שתמה מאד על דין זה דהא בריש גיטין פרכינן לטעמא משום קיום ליבעי תרי כמו בכל קיום שטרות משני כיון דמה״ת עדים החתומים כו׳ ורבנן הוא דאצריך והכא משום עיגונא אקילו בה רבנן. הרי דלא אקילו בעגונא אלא ע״י נאמנות השליח דהאמינו חז״ל כבי תרי אבל אם לא אמר השליח בפ״נ הגט פסול ולא סמכינן על הא דמה״ת א״צ קיום וסיים כמדומה שאין לסמוך ע״ז למעשה ע״ש. ועיין בתשו׳ נו״ב תניינא סי׳ קל״ו שכ׳ דלק״מ דבאמת הרשב״ץ בעצמו הרגיש ליישב זה כמו שהובא לשונו בב״י סי׳ זה שכ׳ וז״ל ועדיף טפי גט מקויים שלא נתקיים הקיום מעד א׳ אומר בפ״נ ובפ״נ עכ״ל והיינו שהרי עד א׳ אינו מועיל מה״ת לממון וקיום שלא נתקיים מהני מן התורה וא״כ ק״ו אם השליח נאמן כו׳ ומסיק שם דבמקום עיגון ודחק גדול יש לסמיך על הרמ״א ז״ל ע״ש (ויתר דבריו בתשובה הנ״ל יובא לקמן ס״ס קנ״ב). ועב״ש ס״ק מ״ב שכ׳ כיון דס״ל לכמה פוסקים קיום ב״ד א״צ קיום בזה הוא מקיל כו׳ כנראה שכיון ג״כ ליישב קושיית הט״ז הנ״ל (ומ״ש דס״ל לכמה פוסקים כו׳ הוא ע״פ דברי הר״ש בן הרשב״ץ שהביא הב״י סי׳ קמ״א שכ׳ דמחלוקת ראשונים היא והירושלמי אומר דמעשה ב״ד לא צריך קיום כו׳ ע״ש. ולכאורה תמוה הא הרשב״ץ שהביא הב״י הי׳ זה כתב בהדיא נראה משני התלמודים שקיום ב״ד צריך קיום כו׳ וכן הוא בתוס׳ כתובות דף כ״א ע״א ד״ה עד ודיין בשם הירוש׳ דצריך קיום וכ״ה בר״ן שם והעתיק שם ל׳ הירוש׳ והוא נמי הלכה פסוקה בח״מ סי׳ מ״ו ס״ו. אמנם עיין בתשב״ץ עצמו ח״ג ס״ס ט״ז ובסי׳ כ״ב ובסי׳ ס״ו ותבין כוונת הר״ש בזה וגם יתר דבריו בתשובה הנ״ל) ועיין בתשו׳ הגאון מהר״מ ז״ל מבריסק סימן ל״ג כתב גם כן ליישב תמיהת הט״ז הנ״ל והביא שם דמשמעות האחרונים שיש לסמוך להקל בשעת הדחק ועיגון גדול וכן ראה במהריק״ש שכתב גם כן שהסכימו להקל בשעת הדחק וכן בס׳ יאיר נתיב מהרב בעל גינת וורדים כתב בפשיטות להקל בזה וגם הועתק שם בסי׳ י״א תשובת הרדב״ז שכ׳ וז״ל ואף על גב דגיטין חמירא משטרות קיום גיטין קיל מקיום שטרות דבקיום גיטין אף שאין מכירין דייני הקיום הגט כשר כו׳ והכי איתא במרדכי בגיטין עכ״ל. ושם בסי׳ ס״ה העתיק לשון המרדכי בזה שהוא בהלכות גט שלו סי׳ תנ״ג שכ׳ שם בהדיא וא״צ הכרת חתימת ב״ד כל זמן שלא יערער הבעל כו׳ ע״ש: ומה״ט השיב בתשו׳ מהרי״מ שם אודות גט שנשלח ממרחקים ערך ת״ר פרסאות ע״י בי דואר עם הרשאה מג׳ רבנים אשר השליח הא׳ מסר הגט והשליחות לרבנים הנ״ל והם מינו את פב״פ שבמקום הנתינה לשליח הולכה לגרש בו את האשה פב״פ מבעלה פב״פ. והובאו הגט וההרשאה עם אגרת להרב דמקום האשם מאוספים יחד כולם בדלוסקמא להעץ ונתנו בחפיסה בכיס והחותמ׳ על הכיס ונשלח זה על הבי״ד שטראחווע חתומים בחותמי העקספאדיציע. והאריך שם לצדד להקל ליתן הגט להאשה הנ״ל הואיל והוא מקום עיגון גדול שאם לא יועיל גט כזה לא יהי׳ לה תקנה לעולם. ותורף דבריו דמצד שהחמיר הרמ״א ז״ל בסי׳ קמ״א סל״ה דאין למנות שליח הולכה ע״י כתב פשוט דבמקום עיגון אין לחוש לזה כו׳ (כמו שהובא בסי׳ קמ״א ס״ק ל״ה). ועיקר החשש בזה הוא כיון דהמקום מרחק רב וא״א לקיים חתימות עדי הגט ולא חתימות הרבנים שחתמו על הרשאה גם מצד זה אפשר להקל לפ״מ דמבואר ברמ״א ס״ס קמ״ב בשם הרשב״ץ דבמקום דחק ועיגון יש לסמוך כו׳ ואף שהט״ז הרעיש על דין זה מ״מ משמעות האחרונים שיש לסמוך להקל בשעת הדחק ועיגון גדול כו׳ (כמו שהובא לעיל). והגם דלכאורה אינו דומה ממש לדינו של התשב״ץ דשם הי׳ מקויים על הגט אלא שלא הכירו החתימות אבל בנ״ד הגט אינו מקויים כלל אלא על ההרשאה כו׳ וכבר כתב הרמ״א ס״א דהרשאה לא מקרי קיום דחיישי׳ שמא הגט מזויף והרשאה נכתב על גט אחר מ״מ הרי בסעיף ט׳ מבואר ברמ״א בב״ש לענין שליח שני מהני הרשאה וטעם החילוק מבואר למעיין בריב״ש סימן שי״ח כו׳ ועוד נראה דבנ״ד ודאי אין חשש לומר שמא נכתב ההרשאה על גט אחר כיון שהיו מחוספים יחד וקשורים וחתומים בכמה חותמות דע״ז סמכינן מחשש חילוף באיסורי תורה בב׳ חותמות. וכן בתשו׳ אמונת שמואל סי׳ יוד סמך על זה שהיו הגט והרשאה קשורים בקשר של קיימא ונחתם בשני חותמות באופן שלא יוכל להזדייף ולהתיר הקשר ולסתור החתימות כו׳ וגם בס׳ יאיר נתיב סי׳ י״א כתב בשם הרדב״ז לענין החשש דהקיום אינו על הגט בעצמו צידד שם להקל כו׳ (ועמ״ש לעיל סי׳ קמ״א ס״ק ל״א בשם ת׳ גאוני בתראי סי׳ מ״ד). ומה דיש עוד חשש בזה ממ״ש בתשו׳ פני ארי׳ סי׳ כ׳ דכתב הבא מרחוק ע״י בי דואר בעי קיום מדאוריי׳ בו׳ (הבאתיו לעיל סי׳ י״ז סעיף י״א ס״ק נ״ב) אמנם אין דבריו מוכרחים (ע׳ בתשב״ץ ח״ג סי׳ ס״ו) ובפרט שהוא בעצמו כתב מטעם שמקום הכתיבה אין מכירום ובנ״ד אנו מכירים ונוכל לברר משם ובפרט האידנא דנעשה ונכתב בספרי הבי דואר כו׳ והאריך עוד בזה לבאר כמה צדדים והוכחות ואומדנות בנדון הנ״ל ומסיק להקל באם יסכים עוד גדול אחד ע״ש. ומ״מ למעשה צ״ע רב בקיבוץ חכמים. ואפילו במקום דאפשר לקיים חתימות קיום ב״ד ואין חשש רק מחמת מינוי השליחות בכתב ומחמת שהובא ע״י א״י כתבתי ג״כ בסי׳ קמ״א ס״ק ל״ה דאין להקל כ״כ בפשיטות אפילו במקום עיגון ועב״יש בכה״ג שאי אפשר לקיים. ובפרש לפי טעמו של הב״ש הנ״ל כיון דס״ל לכמה פוסקים קיום ב״ד א״צ קיום כו׳ והרי באמת דיעה זו נדחה לגמרי וכמ״ש בתשו׳ מהריב״ל ח״ב סי׳ א׳ דרוב בנין ורוב מנין מכל הפוסקים דחו זה ופסקו דמעשה ב״ד צריך קיום ע״ש: וכן ראיתי בסמ״ק עם הגהות הגאון מהר״י צייעלים ז״ל נדפס תשובה ארוכה בזה ודעתו להחמיר ע״ש דף כ״ט ע״ב. גם כבוד ידידי הרב הגאון מו״ה ברוך מרדכי נ״י אב״ד דק״ק וואלקאוויסק כתב אלי שהאריך בתשובה להחמיר בגט הנשלח ע״י בי דואר ממרחקים ואין מכירין ח״י דייני הקיום כלל. והביא ראיה שלא כדברי הרשב״ץ הנ״ל מירושלמי (ותספתא) פ״ק דגיטין ה״ג המביא גט ממדה״י ולא נכתב לפניו ולא נחתם לפניו מחזירו למקומו ועושה לו ב״ד ומקיימו בחותמיו וא״צ לומר בפ״נ ובפ״נ אלא אומר שליח ב״ד אני. מבואר דאפילו במביא גט מקויים צריך שיאמר שליח ב״ד אני אבל בלא״ה לא מהני אע״פ שמקויים אלא כיון דאומר שליח ב״ד אני הוי כמו דמקיימו לפנינו בקיום ב״ד כמו בשליח שעשה שליח מהני באומר שליח ב״ד אני דחזקה דנעשה כדין כמ״ש הריב״ש בתשובה רק הכא בגט מקויים סגי באומר שליח ב״ד אני אפילו בשליח ראשון אבל בלא״ה לא מהני גלל עכ״ד. והגם שלפע״ד יש להשיב על ראי׳ זו מ״מ למעשה יש להתיישב הרבה (ושמעתי שזה מקרוב יצא לאור עולם ס׳ תיקון עולם מגאון א׳ בדורינו והעמיק והרחיב בענין זה בעוצם בינתו אבל לא ראיתיו):
לפיכך שנים שמביאים גט ואחד אמר בפני נכתב וא׳ אמר בפני נחתם אם אין שניהם שלוחים לא ינתן דכל זמן שלא אמר אחד בפני נכתב ובפני נחתם לא אמר כלום ואמירתו כמאן דליתיה דמי ואם שניהם שלוחים ה״ז ינתן דכל אחד אמירתו כמאן דליתיה הרי יש כאן ב׳ שלוחים וכן אם שנים אומרים בפנינו נכתב וא׳ שלישי אומר בפני נחתם אם אין שליח אלא א׳ לא ינתן ואם ב׳ מהם שלוחים ינתן אחד אומר בפני נכתב ושנים אומרים בפנינו נחתם אם האומר בפני נכתב הוא שליח אפילו אם הוא לבדו ה״ז ינתן דכיון דשנים מעידים על החתימה הרי מתקיים בחותמיו אבל אם אחד מהאומרים בפני נחתם הוא לבדו שליח לא ינתן עד שיהא אחר עמו.
(לא) לפיכך שנים שמביאים גט ואחד אומר בפני נכתב וכו׳ כבר נתבאר בסמוך וכן אם שנים אומרים בפנינו נכתב וכו׳ גם זה משנה ופירש״י בריש פרק שני דגיטין (גיטין טו.) דטעמא דפסול משום דכיון דעד אחד מעיד על החתימה ולא על הכתיבה אתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא להכשיר בעד אחד:
ומה שכתב ואם שניהם שלוחים ינתן ג״ז שם אלא מעתה רישא דקתני ב׳ אומרים בפ״נ ואחד אומר בפ״נ פסול טעמא דאין הגט יוצא מתחת ידי שניהם הא הגט יוצא מתחת ידי שניהם כשר א״ל אין ואע״ג דאיכא לישנא אחרינא לשון זה עיקר כדמשמע בגמרא וגם רבה בר בר חנה הכי ס״ל כדאיתא בגמרא ויוצא מתחת ידי שניהם היינו ששניהם שלוחים וכמו שנתבאר בסמוך:
(לב) אחד אומר בפני נכתב ושנים אומרים בפנינו נחתם וכו׳ ברפ״ב דגיטין תנן ב׳ אומרים בפנינו נכתב ואחד אומר בפני נחתם פסול ורבי יהודה מכשיר א׳ אומר בפני נכתב וב׳ אומרים בפנינו נחתם כשר ובגמרא אחד אומר בפני נכתב וב׳ אומרים בפנינו נחתם כשר א״ר אמי א״ר יוחנן לא שנו אלא שהגט יוצא מתחת ידי עידי כתיבה דנעשו כשנים על זה ושנים על זה ופירש״י דהשליח נאמן כשנים אבל מתחת ידי עידי חתימה פסול אלמא קסבר שנים שהביאו גט ממ״ה צריכין לומר בפני נכתב ובפני נחתם ובתר הכי הדר ביה ואמר דאפי׳ גט יוצא מתחת ידי עדי חתימה כשר אלמא קסבר שנים שהביאו גט ממ״ה אין צריכין לומר בפני נכתב ובפני נחתם ודברי רבינו צריכין יישוב שכתב אם האומר בפני נכתב הוא שליח וכו׳ דמשמע הא אינו שליח אלא שעדי חתימה הם שלוחים פסול כלישנא קמא ובגמרא אמרינן בהדיא דלית הלכתא אלא כלישנא בתרא ורבינו בעצמו פסק בסמוך כלישנא בתרא דשנים שהביאו גט ממ״ה אין צריכין שיאמרו בפני נכתב ובפני נחתם ונ״ל דה״פ דהיכא דב׳ שלוחים לא איצטריך השתא לרבינו לאשמועינן דכשר דכבר אשמועינן בסמוך אלא מאי דאתא לאשמועינן הוא כשהאחד לבדו הוא שליח שאם הוא האומר בפני נכתב כשר שחשוב כשני עדים לגבי הכתיבה מאחר שהוא שליח ועל החתימה כבר יש ב׳ עדים אבל אם השליח הוא א׳ מהאומרים בפנינו נחתם פסול משום דלא מסהיד אכתיבה אלא עד אחד וזה נלמד מתוך הסוגיא שכתבתי בסמוך דאמרינן אפי׳ גט יוצא מתחת ידי עדי חתימה כשר דאל״כ הל״ל אפי׳ גט יוצא מתחת ידי עדי חתימה כשר ולפי זה צריך להגיה בלשון רבינו אבל אם אחד מהאומרים בפנינו נחתם הוא שליח לבדו לא ינתן עד שיהא אחר עמו וכן מצאתי בגירסא ישנה אבל ק״ל דכיון דאיכא ב׳ שאומרים בפנינו נחתם בכל גוונא כשר משום דמתקיים בחותמיו הוא ואפילו אינו יוצא אלא מתחת יד עד אחד מהאומרים בפנינו נחתם וגם אין מי שיעיד בפני נכתב וכבר כתבו התוספות דלא איצטריך למיתני אחד אומר בפני נכתב אלא אגב רישא דתני אחד וכי אמרינן אפי׳ גט יוצא מתחת ידי עדי חתימה כשר מתחת יד א׳ מעדי חתימה קאמר הילכך נ״ל דגירסא דידן שהוא עיקר אבל אם אחד אומר בפני נחתם והוא לבדו שליח לא ינתן עד שיהא אחר עמו וה״פ כשאחד אומר בפני נכתב וב׳ אומרים בפנינו נחתם אפילו אם האומר בפני נכתב הוא לבדו שליח כשר ויתקיים בחותמיו אבל אם אחד אומר בפני נחתם ושנים אומרים בפנינו נכתב והאומר בפני נחתם הוא לבדו שליח פסול וכדתנן ב׳ אומרים בפנינו נכתב ואחד אומר בפני נחתם פסול ואוקימנא בגמ׳ בשאין גט יוצא מתחת ידי שניהם כלומר לא מתחת יד אחד מהם ולפי זה כשכתב רבינו אבל אם אחד אומר בפני נחתם היינו בששנים אומרים בפנינו נכתב ומיהו קשה לפי זה אמאי נקט ברישא אם האומר בפני נכתב הוא שליח דטפי רבותא הויא כי מכשרינן כשהאומר בפני נחתם הוא השליח כדמשמע בגמרא אחר זמן רב שכתבתי זה באו לידי קונדריסים ה״ה כמה״ר יעקב חביב והר״ר לוי בנו ז״ל וכתוב שם על לשון זה שהנוסחא האמיתית ומסכמת עם מ״ש ברמזים היא אבל אם אחד מהאומרים בפנינו נחתם הוא לבדו שליח לא ינתן עד שיהא אחר עמו וכתב על זה ודבריו תמוהין איך אמר כן והלא כיון ששנים אומרים בפנינו נחתם כבר נתקיים הגט והלכתא כרבא דאמר טעמא לפי שאין עדים מצויים לקיימו הא אם מצויים אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם א״כ כיון ששנים אומרים בפנינו נחתם אע״פ שלא יהיה שליח רק האחד כשר שאפי׳ אם נחשוב דברי השליח האומר בפני נכתב כמאן דליתא מפני שלא השלים לומר בפני נכתב ובפני נחתם כתקנת חכמים אפ״ה הגט כשר כיון שנתקיים מפי ב׳ שראו חתימתו ועלינו לעמוד על שורש דין זה בפסקי הרי״ף והרא״ש ז״ל ולראות מאין למד דין זה וימצא כתוב שם על משנתינו שנים אומרים בפנינו נכתב ואחד אומר בפני נחתם פסול ב׳ אומרים בפנינו נחתם וא׳ אומר בפני נכתב כשר רב אשכחיה לרב אמי דיתיב וקאמר אמר רבי יוחנן אפילו גט יוצא מתחת ידי עדי חתימה כשר אלמא קסבר שנים שהביאו גט ממדינת הים אין צריכין שיאמרו בפני נכתב ובפני נחתם וכן הלכתא ע״כ ולא חששו ללישנא קמא דאמרינן בגמרא א״ר אמי אר״י ל״ש אלא שהגט יוצא מתחת יד עד כתיבה דנעשו כשנים על זה וכשנים על זה אבל מתחת ידי עדי חתימה פסול. פירש״י עד כתיבה דהשליח נאמן כב׳ פסול ואע״פ ששניהם הביאוהו ע״כ ואיתמר בגמרא על זה המאמר לרבי יוחנן אלמא קסבר שנים שהביאו גט ממ״ה צריכין שיאמרו בפני נכתב ובפני נחתם והלשון הזה נדחה בגמרא מפי ר׳ אמי עצמו שהשיב לרבי אסי על מה שא״ל והא זמנין לא אמרת לן הכי א״ל יתד היא שלא תמוט ופירש״י ולשון אחרון אמת ע״כ לא כתבוה הרי״ף והרא״ש ואע״ג דלענין דינא אין אנו צריכין ללישנא קמא עכ״ז אני צריכין אליו להבנת לישנא בתרא דהלכתא כוותיה וכיון שרש״י כתב בפירוש לישנא קמא פסול ואע״פ ששניהם הביאוהו מינה משתמע דבלישנא בתרא דאמר אלמא קסבר ב׳ שהביאו גט אין צריכים שיאמרו בפני נכתב ובפני נחתם הוא בתנאי ששניהם יהיו שלוחים וכן יתקיים זה ממ״ש רש״י בתחלת הסוגיא על רישא דמתני׳ ב׳ אומרים בפנינו נכתב ואחד אומר בפני נחתם וכו׳ ב׳ שהביאו גט אין צ״ל וכו׳ דטעמא משום דאין עדים מצויים לקיימו והרי עדים מצויים לקיימו ואי קשיא כיון דסוף סוף ב׳ הם מ״ל שניהם שלוחים מ״ל אחד מהם הרי עדים מצויים לקיימו לא פלוג רבנן בין בא עם חבורת אנשים לבא יחידי דאין מבחין ובודק באלה דלא מוכחא מילתא ואם באת להכשיר את זה יכשירו את זה אבל כששנים הביאוהו מילתא דמוכחא ולא שכיחא היא ולא אחמור בה רבנן עכ״ל רש״י ולפי זאת השיטה לכ״ע צדקו דברי רבינו יעקב באומרו ואם אחד מהאומרים בפני נחתם הוא לבדו שליח פסול עד שיהא שליח אחר עמו אך אמנם כאשר נעמוד על כוונת הרי״ף והרא״ש יראה שאין זה מספיק שהרי שניהם כתבו בתחלה הסוגיא בפ״ק וסוגיין כרבא דהיכא דאיכא עדים דמקיימי ליה לא מצריך למימר בפני נכתב ובפני נחתם ע״כ וימשך מזה בהכרח כי ב׳ אומרים בפנינו נחתם אין צריכין להיות שלוחים כי די בזה לקיים הגט ולפי זה עדיין הקושיא במקומה כנגד רבינו יעקב וא״ת והלא מן ההכרח אצלנו לומר כדברי רבינו יעקב כפי הסוגיא שכתבתי לעיל על סיפא דמתני׳ ב׳ אומרים בפנינו נחתם וכו׳ ועלה קאמר אלמא קסבר ב׳ שהביאו גט אין צ״ל וכו׳ הנה הר״ן תיקן זה בפירושו לזאת הסוגיא וז״ל אפי׳ גט יוצא מתחת ידי עידי חתימה כלומר אפי׳ מתחת יד אחד מהם ואע״ג דמ״ד בפ״נ כיון שאינו שליח כמאן דליתיה דמי שהרי נתקיים הגט ע״פ שנים ולרבא בהכי סגי וקא דייק דכיון דלקיום הגט סגי ש״מ נמי דשנים שהביאו גט אינם צריכים לומר בפ״נ ובפ״נ שכיון שהם מעידים שהבעל מסרו להם תו ליכא למיחש לזיוף ומהני כעידי קיום עכ״ל והפי׳ הזה העתיקו מדברי הרמב״ן בחידושיו וז״ל והא דאמר ר״י אפי׳ גט יוצא מתחת ידי עדי חתימה כשר ודייקי קסבר ב׳ שהביאו גט ממ״ה אין צריכין וכו׳ לאו דמתניתין בשהביאוהו ב׳ הוא דאי הכי ברישא נמי בשנים אומרים בפנינו נכתב ואחד אומר בפני נחתם משכחת לה דכשר ביוצא מתחת ידי השנים אלא ביוצא מתחת יד אחד מעדי חתימה קאמר וקא דייק כיון דבקיום הגט סגי ש״מ נמי דב׳ שהביאו אין צריכין דכעדי קיום הוא כדפרישית בפ״ק עכ״ל הרמב״ן והפי׳ הזה הוא היפך דברי רבינו יעקב וראוי לכל מעיין להשתדל לתת מציאות לדבריו ולחוות דעי בזה אומר ראשונה כי קשה לי בדברי הרמב״ן מה שאמר לאו דמתני׳ בשהביאו שנים הוא דאי הכי ברישא נמי בשנים אומרים בפנינו נכתב וכו׳ משכחת לה דכשר ביוצא מתחת ידי השנים כפי קוצר דעתי אין ממש בזאת הקושיא ותשובתה בצדה בשנא׳ ההפרש שיש בין רישא לסיפא הוא דברישא כל זמן שהשליח יחידי הגט פסול אבל בסיפא פעמים שהגט כשר אפי׳ בשליח יחידי והוא כשיהיה השליח האומר בפני נכתב שלא נחשבהו כאילו יש שנים עדים על הכתיבה דשליח מהימן כבי תרי נשארו שנים מעידין על קיום הגט שאומרים בפ״נ והגט כשר מטעם שכבר נתקיים הגט בחותמיו והאמת יורה דרכו כי זאת היא כוונת המשנה בכלל. הניח יסוד ראשון ואמר ר״ל שהמביא הוא יחידי ועל זה היסוד יבואו כמה חלוקות אמר בפני נכתב ולא נחתם או נחתם ולא נכתב וכו׳ או בפני נכתב חציו וכן אחד אומר בפני נכתב וא׳ אומר בפני נחתם ואפי׳ ששנים אומרים בפנינו נכתב אם אחד אומר בפני נחתם הגט פסול בין שיהיה השליח האומר בפני נכתב בין שיהא האומר בפני נחתם כיון שלא אמר כתקנת חכמים בפ״נ ובפ״נ הרי הגט פסול אבל בשנים אומרים בפנינו נחתם ואחד אומר בפ״נ אם זה האומר בפ״נ הוא לבדו שליח הגט כשר שהרי יש ב׳ עדים מקיימי הגט באמרם בפנינו נחתם ואף על פי שהדברים האלה לא יועילו מטעם שהשנים אנשים הללו אומרים כתיקון חכמים אע״פ כן יועילו מטעם קיום כי כל גט שנתקיים בחותמיו אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נתתם עכ״ל.
כתב הרשב״א כתבת כיון דקיימא לן דעדי הגט אין חותמין זה שלא בפני זה אם נתקיים עד אחד מהם בשנים עדים והב׳ לא נתקיים אלא בעד אחד על פה הנאמר שנצרף חתימת העד שנתקיים לעד שמעיד על פה שהרי הוא כאילו מעיד עליו שהרי יודע שאם לא חתם בפניו שלא היה הוא חותם וכענין שאמרו (גיטין י:) בכותי דאי לאו כותי כשר הוא לא הוי מחתים ליה קמיה:
תשובה אין הנדון דומה לראיה דהתם אינו אלא לדעת שהוא כשר ומדוקדק ובקי במה שכתוב ושהחזיקו בו הכותים ואליבא דר״א ומשום הכי מכשירין ליה אפילו בעד אחד ישראל שהחתימו בענין אבל בקיום חתימה לא מתכשר אלא בקיום על פה שמעידין בפי׳ על חתימתו או בשנתקיימה חתימתו מתוך כתיבת שטרות אחרים עכ״ל:
כתב הריב״ש בתשובה סי׳ שי״ח מה שאתה חושב דכל שיש עדים בשליחות ה״ל כאתיוה בי תרי אינו מוסכם מן הכל שהרי מבואר בפ״ב דגיטין דמסקנא ששנים שהביאו גט ממ״ה שאין צריכין לומר בפני נכתב ובפני נחתם זהו כשהגט יוצא מתחת ידי שניהם וכן פסקו הרי״ף והרמב״ם ורש״י פי׳ ששניהם אדוקים בו ושניהם שלוחים בהבאתו ואע״פ שבודאי שאדוקים בו לאו דוקא אלא ששניהם אומרים שהבעל עשאם שלוחים ונתנו האחד במעמד שניהם אבל מ״מ צריך לפי פירושו ששניהם יהיו שלוחים ויש קצת הוכחה לדבריו וכו׳ ואיפשר שטעמו שכל שהם עצמם שלוחי הגט מסתמא חתמו העדים בפניהם או ידעו בחתימתן אבל עדי השליחות אין להחזיק הגט בעדים מצויים לקיימו מחמתם ואף אם נאמר לדעתו שאם באו עדי השליחות או א׳ מהם עם השליח מהני דחשבינן ליה מצויים לקיימו דמסתמא גם עדי השליחות מכירים חתימתם של עדי הגט וכן לרבה נמי הוי מילתא דלא שכיחא חד דמייתי גיטא ויבואו עמו עדי שליחותו או אחד מהם מ״מ בנידון זה שעדי השליחות נשארו במקום הבעל אין כאן במקום האשה מצויין לקיימו וגם למה שכתבו הרשב״א והתוס׳ דאפי׳ באחד שליח ואחד שמצטרף עם השליח להעיד על השליחות לרבא דקי״ל כוותיה ואינו צריך לומר בפ״נ ובפ״נ דהוי כאתיוה בי תרי דכיון שיש שני עדים שהוא שליח גט זה לגרשה שוב אין הבעל יכול לערער ולומר מזויף הוא מ״מ אפשר דהיינו דוקא כשהעד המצטרף עם השליח הוא בכאן עתה עם השליח ומכיר הגט בטביעות עינא או בסימן מובהק ומעיד שעל גט זה נעשה שליח ואז הוי כאילו נתקיים גט זה בחותמיו כיון שמיד הבעל בא לו וכן נזכר תמיד בלשונם גט זה אבל בנדון זה אע״פ שיש שטר שליחות ביד השליח שהבעל מינה אותו שליח ומסר בידו גט כשר ועידיו פלוני ופלוני מ״מ אין זה קיום על זה הגט שלפנינו ואף אם עידיו הם אותם הנזכרים בשליחות שהרי איפשר שאותו גט נאבד או נשרף וזה מזוייף הוא ואף ע״פ שאין חוששין לזה מ״מ אין גט זה מקויים לא בקיום הגט ולא בתקנת חכמים והרמ״ה שהוא מבעלי סברא זו דכל שיש עדים על השליחות הוי כאתיוה בי תרי אמנם הוסיף להחמיר והצריך שיהו עדי השליחות עצמם עידי מסירת הגט מיד השליח ליד האשה ואז הוי כאילו אמרו בפנינו גירשה כיון שהם מעידין על מסירת הגט מיד הבעל ליד השליח ומיד השליח ליד האשה אבל אם עדי מסירת הגט ליד האשה אינם עדי השליחות לא מהני סהדותייהו וצריך שיאמר השליח בפני נכתב ובפ״נ משום דכל כת וכת מעידה על חצי דבר ולא דמי לשליחות קבלה דלא בעינן שיהו עדי השליחות הם עדי מסירת הגט כדתנן בפ׳ התקבל ולא חשבינן ליה חצי דבר דהתם כיון שהיא עשתה יד השליח כידה וכו׳ ואחרי ראותי את כל אלה הצרכתי לומר בפ״נ ובפ״נ. ועוד אחרת היתה ולא רציתי לסמוך עליה והוא שהיה איפשר לקיים הגט בחותמיו מתוך שטר השליחות שהיה מקויים ועידיו היו העדים עצמם החתומים על הגט אלא שחששתי לסברת הרמ״ה בפ״ב דכתובות (כא:) דאפי׳ הוחזק בב״ד דוקא בשקרא עליו ערער דאז דקדקו בקיומו אבל לא קרא עליו ערער לא וכן נראה דעת הרמב״ם וכ״ש ששניהם יוצאין מתחת ידי השליח:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יג) בבית יוסף האריך בזו הבבא וכתב דמהר״י בן חביב כתב דזו היא עיקר גירסת הספרים אבל יש להקשות אנוסח זה דאמאי לא ינתן הרי יש עדים מצויין לקיימו אמת שרש״י כתב דצריכין למימר בפנינו נכתב ובפנינו נחתם אא״כ שניהם שלוחים ולא מהני עדים מצוין לקיימו אבל כבר כתבו הרי״ף והרא״ש והתוס׳ דיש גיטין דכ״מ דעדים מצויין לקיימו אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם והאריך בזו וכתב דנראה לו הנוסחא האמיתית אבל אם אחד אמר בפני נחתם והוא לבדו שליח לא ינתן עד שיהא אחר עמו ור״ל שהאחד אמר בפני נחתם והוא לבדו שליח ושנים אומרים בפנינו נכתב אפי׳ הכי פסול עד שיהא עוד אחד על החתימה זה העולה מדברי ב״י והאריך מאד בזה:
(ח) אבל אם אחד מהאומרים בפני נחתם כו׳ הבית יוסף האריך להקשות דלא יהא גרע מהיכא דלא אמר כולם דמגורשת שפיר מאחר שעדים מצויים לקיימו עיין פרישה ואפשר לתרץ דודאי דזה גרע כשאומר בפני נחתם דאז יסברו העולם שאנו סומכין על דבריו מאחר שהוא אומר בפני נחתם ואתי לאחלופי בשטרות דעלמא שהרי מכח זה תקנו לומר בפני נכתב מה שאין כן כשאינו אומר כלום דיש להכשירו שפיר מטעם דיש עדים מצויין לקיימו (ועיין בתשובת בן לב ס״א דף ל״ח ע״ג כ״פ):
(נ) לפיכך שנים שמביאים כו׳ אדלעיל קאי שאם שנים שלוחים כו׳:
(נא) לא ינתן דכל זמן כו׳ פירש רש״י משום דכיון דעד אחד מעיד על החתימה ולא על הכתיבה אתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא להכשיר בעד אחד רצה לומר דהא חכמים תיקנו שיאמר בפני נכתב משום אחלופי א״כ כל היכא שאחד מעיד לבדו מל החתימה ולא מעיד ג״כ על הכתיבה אינו היכר ואתי לאחלופי:
(נב) דדל ״כל חד כצ״ל (והוא בפ״ב דגיטין דף ט״ז ע״ב ע״ש ברש״י כ״פ):
(נג) הרי יש כאן ב׳ שלוחים פי׳ ואין צריכין לומר כלום:
(נד) ואחד שלישי אומר בפני נחתם כו׳ אפילו אם השליח אומר בפני נחתם לא ינתן הואיל שלא אמר גם כן בפני נכתב אתי לאחלופי:
(נה) אבל אם אחד מהאומרים בפנינו נחתם הוא לבדו שליח לא ינתן עד שיהא אחר עמו כ״כ כמהר״ר יעקב חביב ובנו הר״ר לוי שזה היא נוסחא אמיתית בדברי רבינו וכתבו על דברי רבינו וז״ל דדבריו תמוהין הן איך אמר כן והלא כיון ששנים אומרים בפנינו נחתם וכו׳:
(כח) ומ״ש לפיכך שנים שמביאים וכו׳ ברפ״ב (דף י״ו) וז״ל רש״י ואי קשיא כיון דס״ס שנים הן מה לי שניהם שלוחים מה לי אחד מהם הרי עדים מצויין לקיימו לא פלוג רבנן בין בא עם חבורת אנשים לבא יחידי דאין מבחין ובודק באלה דלא מוכחא מילתא ואם באת להכשיר את זה יכשירו את זה אבל כששנים הביאוהו מילתא דמוכחא ולא שכיחא היא ולא אחמור בה רבנן עכ״ל:
(כט) ומ״ש דדל אחד אמירתו כמאן דליתיה וכו׳ פי׳ דדל כל אחד אמירתו וכו׳ ונראה דהסופר השמיט תיבת כל: ומ״ש וכן אם שנים אומרים וכו׳ משנה פלוגתא דר׳ יהודה ורבנן והלכה כרבנן וכלישנא קמא דבשנים שלוחים דוקא ינתן אבל בשליח אחד לא ינתן דלא כר׳ יהודה ואעפ״י דשנים מעידים במקומו של שליח על הכתיבה והשליח שהגט יוצא מתחת ידו מעיד על החתימה אפ״ה גזרינן דילמא אתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא בע״א:
(ל) ומ״ש א׳ אומר בפ״נ ושנים אומרים בפ״נ וכו׳ שם במשנה תני בסתמא כשר ובגמרא מפרש בלישנא בתרא דהיא הלכתא דאפי׳ גט יוצא מתחת ידי עידי חתימה כשר אלמא קסבר שנים שהביאו גט ממ״ה א״צ שיאמרו בפ״נ ובפ״נ ואצ״ל כשהגט יוצא מתחת יד עד כתיבה דהשליח נאמן כשנים ונעשו כשנים ע״ז וכשנים ע״ז ודעת רבינו דהא דאסיקנא דאפי׳ יוצא מתחת ידי עידי חתימה כשר היינו דוקא שיוצא מתחת ידי שניהם דשניהם הביאוהו ונעשו שלוחים וכדמשמע מפירש״י דאם לא היה אלא שליח א׳ א״כ זה השליח שאומר בפ״נ ולא אמר ג״כ בפ״נ אין בעדותו ממש להכשיר את הגט דאע״ג דהשני שאינו שליח אומר ג״כ בפ״נ וכך אמר בפני ב״ד מ״מ כיון דבשעה שהשליח מוסר הגט ליד האשה אינו אומר לה אלא בפ״נ אתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא בע״א דלא מוכחא מילתא בשעת מסירה דאיכא עוד אחר דמעיד בפ״נ וכמו שפירש״י הבאתיו בסמוך דהיכא דליכא אלא א׳ שאומר בפ״נ דאעפ״י שגם השני יודע לקיים כיון שאין שם אלא אחד החמירו חכמים דאתא לאחלופי וכו׳ ה״נ הכא דאעפ״י דגם השני אומר בפ״נ כיון שאין שם אלא שליח אחד שמוסר לאשה ואומר בפ״נ אתא לאחלופי וכו׳ וא״כ בע״כ הא דאסיקנא דאפי׳ גט יוצא מתחת ידי עדי תתימה כשר אינו אלא היכא ששניהם שלוחים והיינו דקא דייק תלמודא וקאמר אלמא קסבר שנים שהביאו גט ממדינת הים אין צריך שיאמרו בפני נכתב ובפני נחתם ודלא כפירוש הרמב״ן והר״ן שהובאו בבית יוסף ע״ש מהר״י ומהר״ל חביב ומה שהקשו הם ז״ל דכיון דשניהם אומרים בפנינו נחתם כבר נתקיים הגט ואף על פי שלא יהיה אלא שליח אחד כשר כיון שנתקיים מפי שנים שראו חתימתו וכך הקשה ב״י והאריכו ע״ז ולא העלו ארוכה ליישב זה. נלפע״ד דרבינו מיישב זה בסברא ישרה ואמתית והוא דאע״ג דסוגיא דפ״ק (סוף דף ד׳ ודף ה׳) כרבא דהיכא דאיכא עדים דמקיימי ליה לא צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם היינו דוקא דהשליח אינו אחד מעידי הקיום אלא מוסר גט לאשה וא״ל ה״ז גיטך ששלח ליך בעליך וכו׳ ואינו אומר כלל בפני נכתב ובפני נחתם דהשתא לא אתא לאחלופי וכו׳ שהרי אין הגט מתקיים אלא על ידי עדי קיום שהם שנים אבל היכא דהשליח הוא אחד מעדי קיום ואומר בפני נחתם איכא למטעי ולומר דמקיימין בעד אחד דאין מבחין ובודק דאיכא עוד אחד דמכיר חתימות העדים דלא מוכחא מילתא ואתא לאחלופי וכו׳ כדפי׳ והשתא ניחא הא דכתב רבינו אבל אם אחד מהאומרים בפני נחתם הוא לבדו שליח לא ינתן עד שיהא שליח אחר עמו דכיון דהוא לבדו שליח ואומר לאשה בשעה שמוסר גט לידה בפ״נ אתא לאחלופי וכו׳ ואף ע״ג דאיכא עוד אחד שיודע לקיים החתימות לא מוכחא מילתא ופסול עד שיהא שליח אחר עמו דבשני שלוחים ליכא חששא דאחלופי וכו׳:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×